עין יצחק חלק א יח

ד) נחזור נענינינו דוודאי מן הנכון נחזק ונתקן מקוה עבור אנשים הזהירים בטבילת מקוה ובפרט בר"ה ויו"כ וברגלים. דהא שי' רב האי גאון והרי"ף והרא"ש דלתפילה צריך טבילה וגם בשלטי גבורים ברכות שם כתב בזה"ל דנהגו העם שלא לטבול הן לתורה והן לתפלה וברכות ולא מיחו חכמים במנהג זה אלא הניחו העם כמנהגם אע"פ שנהגו שלא כהלכה כמבואר בקונטרס הראיות עכ"ל הש"ג אלמא דכתב דמנהג זה הוא שלא כהלכה וגם הרבינו יונה כתב שם שהתפלה מקובלת יותר עם הטבילה לד"ה ומבואר בש"ס דינן ובירושלמי דכל המחמיר בה מאריכין לו ימיו ושנותיו וכולל א"ע בקדושת ישראל וע"כ אותן אנשים יראי ה' שקבלו ע"ע להיות זריזים בטבילה וודאי אין להקל להם כלל דהוי כל דברים המותרים ונהגו לאיסור מחמת סייג ופרישות דלכמה פוסקים ראשונים לא מהני אף התרת נדר בזה ואף להסוברים דמהני התרה עכ"ז הא מבואר בפר"ח או"ח סי' תצ"ו דבדבר שיש בו מחלוקת הפוסקים ויש איזה מהם שנהגו להחמיר דבזה לא מהני התרה כלל אף באיסור מדרבנן ע"ש. וכש"כ בנ"ד בטבילה דכתבו דנהגו שלא כהלכה וגם אמרו דכל המחמיר בה מאריכין לו שנותיו: וגם י"ל דלא מהני התרה בזה מצד דלא מצי להתחרט ע"ז בלב שלם לפי דוודאי כ"א רוצה בברכת חז"ל א"כ לא יתחרט בלב שלם בזה ובמק"א הארכתי בזה וע"כ וודאי הנכון לתקן שיהי' מקוה אף לאנשים וכפי הנהוג בעז"ה בכל תפוצות ישראל ויפה כתבו כת"ר וה' יהי' בעזרם להוציא לאורה מחשבתם ומעשיהם הרצוים ולתקן מקוה לאנשים לבד כדי שיהי' מקוה יפה ונקי' לנשים לבדן וכ"א על מקומו יבא במישור ובשלום כד"ת ולהנצל ממכשול חלילה וזכות גודל המצוה של הרבים תגן על כל המשתדלים בזה לברכם בשלום ובהצלחתם בזה ובבא א"ס: סימן ג

תשובה ע"ד שאלתם בדבר החברה ש"ס אשר לפני איזה שנים נדב א' להם סך רב באופן שילמדו עבור נשמתו כל השנה וכן מדי שנה בשנה ביום מותו והמה קנו בעד הכסף בית שיהי' לבהמ"ד עבורם והתפללו שמה כמה שנים וזה כשנתיים שהוסכם בדעתם למוכרו יען כי חפצם להתאחד עם החברה השני' וצר המקום להכיל בו את שניהם ויעשו להם בהמ"ד גדול וגם מצד הממשלה לא ירשו להחברה ש"ס להתפלל בביהמ"ד הנ"ל רק בבהכ"נ אשר על שם הקהל וע"כ מוכרחין הם להתאחד עם החברה שני' ואז יהי' לשניהם דין ציבור והבית התפלה יקרא בשם בית הצבור ועתה התעוררה אצלם חפץ אחר הנצרך והוא כי המקוה אשר בפאריז יש ממנה כמה מכשולים אשר חשש כרת חו"ש כרוך על עקבם וכהיום נעתרו הציבור עדת הצרפתים לבטל המקוה ההיא אשר היא שכורה להם רק על שנים אחדים וליתן הכח והעוז ביד היראים ליסדם כחפצם עפ"י הכשר היותר מרובה לפי דעת השו"ע והסכימו כל החברה ש"ס אשר הם כשלושים איש למכור להם הבהמ"ד שיעשו שם הבית הטבילה ועם זה יסירו כל המכשולים שהי' עד הנה

ודעתם להתיר למכור הבהמ"ד אף שהוא לד' דברים המבואר בגמ' ובשו"ע לאסור. וטעמם הוא א' דעת האו"ז הובא בהגהות אשרי למגילה פ"ד ובתוס' שם (דף כ"ו) ד"ה כיון דמעלמא וכו' לחד תירוצא דלכן בהכ"נ של כרכים אינו נמכר דשמא יש אחד בסוף העולם שנדב ע"כ בידוע שלא בנאו אותו רק משלהם מותרים למוכרו ואף להשו"ע בסי' קנ"ג סעי' ז' דכתב דבהכ"נ של כרכים אינו נמכר אפינו בנאו אותו משלהם. וכתירוץ קמא של התוס' והרא"ש שם. עכ"ז יש להתיר עפ"י דברי הט"ז סי' קנ"ג ס"ק ו' דאם לא עשו אלא למעט עם יכולים למכור אף בכרכים וכו' וכן הא לא הוי שם רק מעט עם וכו' ועוד דהא המג"א בס"ק ל"ז הביא בשם המ"ב דהאידנא יכולין זט"ה למכור אף בכרכים וכו' ובקשו ממני לחוות דעתי בזה

א) והנני להשיבם דבעיקר הך פלוגתת הראשונים דבהכ"נ של כרכים דאינן יכולין למוכרו דהאו"ז והמרדכי ישן בשם הראבי"ה וחד תירוץ בתוס' דס"ל דהיכא דידוע דהמעות הוא רק מאותן המתפללים דיכולים למכור נלע"ד להוכיח כשיטתם מירושלמי פ"ג דמגילה ה"א דאמרו שם הדא דאת אמר בבהכ"נ של יחיד אבל בבהכ"נ של רבים אסור שאני אומר אחד מסוף העולם קנוי בו והא תני מעשה בר"א ב"ר צדוק שלקח בהכ"נ של אלכסנדריים ועשה בה צרכיו. אלכסנדריים עשו אותה משל עצמן עכ"ל הירושלמי הרי מבואר להדיא מירושלמי דלכן היו יכולין למכור בהכ"נ של אלכסנדריים אף שהי' כרך משום דהיו בונין אותה משל עצמן. א"כ מזה סיוע בפירוש להאו"ז וסייעתו דהיכא דידוע דלא נתנו האחרים מעות דבזה יכולין למכור אף של כרכין וראיתי להרא"ש במגילה רפ"ד דהביא לירושלמי הזה למה דאמרו שם מקודם שאני אומר שמא אחד מסוף העולם קנוי בה ופי' דיש לו זכי' בה וכן הר"ן הביא שם רק להירושלמי דאחד מסוף העולם קנוי בה ובאמת מזה אין הכרח כלל וכמש"כ הרא"ש אבל באמת ממה דאמרו שם בירושלמי גבי בהכ"נ אלכסנדריים דלפי שהיו נותנין מעות משל עצמן ע"כ היו מותרין למוכרה א"כ מוכח מזה להדיא כשיטת הא"ז וחד תירוץ בתוס' וע"כ מה דאמרו בירושלמי שם מקודם דבכרכים אסור שאני אומר דאחד מסוף העולם קנוי בו דהכוונה דנתן מעות ע"ז וקנוי ממש

ב) ולפ"ז יש להקשות על שיטת הרא"ש והרמב"ם והטור והשו"ע דס"ל דאף בנאו אותו משלהם אינו נמכר בכרכים דהא מבואר בירושלמי להיפך ויש לתרץ ולומר: דהראשונים דס"ל כן הוכיחו לזה מן ש"ס דילן במגילה (דף כ"ו) דאמרו גבי מעשה בבהכ"נ של טורסיים ההוא בי כנישתא זוטי הוי ולולא זאת אף דאינהו עבדוה לא הוי רשאים למוכרה. הרי מבואר בהש"ס דילן דלא כהירושלמי: ולכן פסקו לדינא דאף דבנאוהו משלהם ג"כ אינם יכולים למכור בבהכ"נ של כרכים דכללא הוא דנקטינן לדינא כפי הש"ס דילן

ג) ובאמת יש להקשות על שיטת האור זרוע וסייעתו דס"ל דאם בנאו משלהם אז נמכר לעולם. א"כ תקשה ע"ז ממה דאמרו בש"ס דילן דבי כנישתא זוטי הוי ואינהו עבדוהו משמע דאם לא הי' בי כנישתא זוטי אף דאינהו עבדוהו לא היו רשאים למוכרו ומצאתי בקרבן נתנאל למגילה פ"ד בהרא"ש סי' א' ס"ק ה' שהקשה כן ונשאר בקושיא ולעד"נ לתרץ והוא דהא מבואר באור זרוע ובמרדכי בשם הראבי"ה שהובא בב"י סי' קנ"ג דבהכ"נ של כרכים אף מספיקא חיישינן שמא נתנו האורחים מעות לנדבות ע"ז הבנין משום דהרגילות הוא כן יע"ש. ע"כ י"ל במה דאמרו בי כנישתא זוטי הוי ואינהו עבדוה דבאמת לא הי' ידוע אם בנאוהו משלהם או אף משל אחרים אך בבהכ"נ גדול לא מספקינן בזה כלל משום דהרגילות הוא שנותנין גם האורחים את נדבותם ע"ז אבל בבי כנישתא זוטי יכול להיות שלא היו צריכין לבקש נדבות מן אחרים ויכול להיות שבנאוהו משלהם בלבד וזהו שאמרו בי כנישתא זוטי הוה וע"כ תלינן לומר דאינהו עבדוהו אבל בידוע שבנאו משלהם אז אף בבהכ"נ גדולה מותר למכור אף בכרכים ומתורץ קושי' הנ"ל

ד) ונתבאר דשיטת האור זרוע והמרדכי וסייעתם דהיכא דידוע דבנאו משלהם לבד דאף בבהכ"נ של כרכים יכולין למכור ואף דלא הובא שיטתם בשו"ע מ"מ