עין יצחק חלק א קפה

ברש"י ד"ה שמא ישא אחותו מאביו כתב דאחותו מאמו ליכא למיחש כיון דמכירין חמותו שהיא בחזקת כשירה לא מספקינן לה במזנה לומר שהיה בנה והשליכתו עכ"ל. וכבר תמה המהרש"א והמקנה והפ"י שם על דברי רש"י הנ"ל דא"כ גם באחותו מאביו ליכא למיחש דהא מכירין אותו בחזקת כשר ונדחקו בכוונתו ולענ"ד נראה דברי רש"י הנ"ל פשוטים דהא מצינו בחולין (דף י') דסכין אתרעי ובהמה לא איתרעאי ולא מחזקינן הריעותא דסכין לבהמה כיון שלא נמצא בה הריעותא ועפ"ז כתב התב"ש בחולין (דף י') להתיר הגבינות אף דמטריפין הבהמה שנמצא בה ריעותא משום דהגבינות שהוחזקו בכשרות לא אסרינן להו משום ריעותא דבהמה אף דהגבינות יוצאין מהבהמה ע"ש: ולפ"ז יש לדון כן התם דדוקא בהוולד שנמצא בו הריעותא דמושלך בשוק וכן האשה בעצמה דהשליכתו חוצה דנולד בהו הריעותא ע"כ מחזיקינן להו בזנות משא"כ באביו דלא נמצא בו הריעותא ע"כ לא מרעינן חזקת כשרותו של האב בשביל הריעותא הנמצא בהוולד והאשה דהא יכול האב לומר אטו בשביל האשה דהיא שוטה והשליכה בנה חוצה יאבד חזקת כשרותו של האב. ע"כ לא מרעינן כי אם הוולד והאם שבהם נמצא הריעותא וזה כוונת רש"י במש"כ לא מספקינן לה במזנה לומר שהי' בנה והשליכתו דלכאורה יש לדקדק דלמה לי' לומר שהי' בנה והשליכתו ולפמש"כ ניחא דכוונת רש"י הוא לומר דלא מספקינן לה במזנה ע"כ לא מספקינן בדידה כיון דמכירין אנו אותה בחזקת כשרות ואם נאמר דהוולד הוא שלה אז מוציאין אותה מחזקת כשרות משום הריעותא הנולד בה דהשליכה בנה ע"כ לא מספקינן לה במזנה. משא"כ גבי האב שפיר י"ל ולהסתפק דלמא הוא חמיו ונשא אחותו מהאב דהא אף דנימא דהוא אבי האסופי עכ"ז לא מרעינן חזקת כשרותו דהא לא נתהווה בי' שום ריעותא כלל: וכיון דהאב לא איתרעאי ע"כ אף דנימא דהאסופי הוא בנו מ"מ לא מרעינן חזקת כשרותו דהא איהו לא איתרע ואפשר לומר איזו אמתלא על השלכתו חוצה כנ"ל לכן שפיר יש לומר ולחוש דלמא נשא אחותו מאביו כנלענ"ד ברור בכוונת רש"י ואף דע"כ אשה אחת זינתה מ"מ לא מרעינן אותה אשה שאנו מסתפקין בה כמו דכתבתי בספרי באר יצחק ח' אה"ע סי' ה' ענף ז' בד"ה ובחשש קיום יש עדיין כו' לחלק דבאדם מבורר לא חיישינן לזיוף משא"כ בנמצא בשוק חיישינן לזיוף. ע"פ דברי התוס' בב"מ (דף קי"ז) וב"ב (דף נ"ב) ובשבועות (דף מ"ו ע"ב) דכתבו לחלק דדוקא באדם מבורר לא מחזיקינן בגנב. משא"כ באומר נגנבו ממני לא שייך זה דכמה גנבי איכא בשוקא ע"ש א"כ ה"ה בזה י"ל דדוקא באם אנו מסתפקין בדרך כלל ולא באדם מבורר אז שפיר יש לחוש לזנות בהו משא"כ באדם מבורר לנו שיש לו חזקת כשרות לא מספקינן לתלות בו הזנות. כן הוא הברור בדברי רש"י הנ"ל

טז) א"כ לפ"ז נלענ"ד לדון דהיכא דליכא בעיר רק קרוב א' דאז יש להתיר משום דדוקא באם יש מיעוט קרובים דאז יש להסתפק על כ"א דלמא הוא שזנה עמה ולא מוציאין אדם מבורר מחזקת כשרותו דהא יש להסתפק על כ"א מהמיעוט שמא זה הוא ע"כ שפיר יש לחוש משא"כ באם אין בעיר רק קרוב אחד ואי נימא דהוא הי' המזנה. א"כ מוציאין אותו מחזקת כשרותו וכיון דמכירין אנו אותו שהוא בחזקת כשרות לכן לא חיישינן בדידי' לומר דעבר על חייבי כריתות [ועיין ב"מ (דף כ"ו) גבי ראה סלע שנפלה משלשה אי נקיטנא להאי כו' וקצרתי וזהו היתר ברור בעז"ה והא דמבואר בשו"ע סי' ו' סעי' י"ח במחבר בשם הרמב"ם דאף אם לא הי' בעיר אלא א"י אחד או חלל א' ועבד ג"כ חיישינן שמא זינתה עמהם. וכ"כ הב"ש בסי' ד' ס"ק מ"ג דאף לממזר אחד חיישינן ולפי מה שכתבתי יש לדון בזה בשלמא בא"י או עבד א' דלא שייך בהו חזקת כשרות שפיר יש לחוש משא"כ בחלל א' דאף דהוי חלל עכ"ז הא לא איתרע חזקת כשרותו א"כ יש לדון דמחמת חזקת כשרותו לא מספקינן בדידי' דשמא זנה עמה ואפשר לחלק דשאני בפנויה וודאית דהוי איסור קל דהא לכמה פוסקים איסור פנויה אינו אלא מדרבנן וכמו כן איסור ממזר לשיטת הרמב"ם לא נאסר בלא קדושין משא"כ התם בקדושין (דף ע"ג) בדברי רש"י דשם הנ"ל דאף דמספקינן ג"כ בפנויה כדאמרו התם איכא מיעוט פנויות ומיעוט מחמת רעבון. עכ"ז כיון דנולד ריעותא שם דחשו חז"ל שם לאיסור א"א דהוי איסור חמור בזה שפיר כתב רש"י דלא מספקינן להוציא אותו מחזקת כשרותו דזהו איסור חמור וה"ה בנ"ד בחשש קרובים דהוי איסור חמור שפיר כתבתי דלא חיישינן להוציאו מחזקת כשרותו אך זהו דוחק והעיקר נראה לפענ"ד בזה דהא יש לדקדק שם בלשון המחבר והרמב"ם שכתבו א"י א' או חלל א' ועבד דאמאי לא כתבו או עבד כמו דכתבו מתחלה שם או חלל ומזה נראה לע"ד לומר דבדקדוק כתבו לשון זה לפי דדוקא לא"י א' חשו משא"כ לחלל א' לא חשו להוציאו מחזקת כשרותו כי אם היכא דיש להסתפק בחלל ועבד דאז לא תלינן באדם מבורר בזה שפיר חיישינן משא"כ באדם מבורר שפיר כתבתי. והא שכתב הב"ש דאף לממזר א' ג"כ חיישינן י"ל דמיירי בממזר דאינו מוחזק בכשרות ובטור סוף סי' ו' הגירסא א"י א' או עבד א'. וחלל לא נזכר שם כלל ואפשר דזהו בכוונה מה"ט דהא חלל א' כיון דיש לו חזקת כשרות לא מספקינן בדידי' ודברי הטור המה מדוקדקין

יז) אך כבר כתבתי דאף אם יש חשש בכמה אנשים רק כיון דאינם אלא מעט נגד הרוב כשרים ג"כ אין לחוש לאסור בפנויה הוולד משום גזירת שתוקי ולכן כיון דהאידנא לא קביע ממזר בהעיר ועיקר החשש לא הוי רק משום מיעוט קרובים לכן יש לסמוך להקל בנ"ד האידנא בפנוי' ומצאתי בשב שמעתתא שמעתא ד' פ' כ"ב שכתב ג"כ להקל בחשש קרובים אך לא מטעמא דידי רק מטעם אחר יעי"ש וכן מצאתי בהפלאה לכתובות (דף י"ג) בתוס' ד"ה ואין אוסרים כו' שכתב ג"כ דלא חיישינן לקרובים משום דבירושלמי כתובות אי' דלכן חייש ר' יהושע לפסולים משום דזנות רצה אחר הפסולים לכן בקרובים לא חיישינן יעו"ש ע"כ בנ"ד דעתי מסכמת להקל להתיר הוולד לקהל ולא לכהונה מחשש א"י בצירוף היסוד שכתבתי בעז"ה וכפי שיטת האחרונים הללו ולא מטעמייהו: סימן ט ב"ה חודש אדר תרכ"א לפ"ק

שאלה באיש אחד שנולד לו חולי בביצה הימנית ועסק ברפואות ונסע לע"מ ווין וראו הרופאים שם כי אין תרופה למכתו כי הביצה עלתה בה רקבון ונמסה וחתכו הביצה הימנית ושב ורפא לו ונשאלתי אם מותר לו לישא אשה: ענף א

א) תשובה כי מבואר ברמב"ם והובא בשו"ע סי' ה' סעי' יו"ד בנולד בהם שחין והמסה אותן או כרתן ה"ז כשר לבוא בקהל שכל אלו בידי שמים ורש"י והרא"ש ס"ל דרק ע"י רעמים וברד או ממעי אמו מקרי ביד"ש אבל ע"י חולי חשוב בידי אדם ופסול וכתב הרא"ש דהכי משמע בירושלמי וראיתי להשלטי גבורים בשם הריא"ז דמפרש דהא דאמרו פ"ד ביד"ש כשר דזהו לקוי ממעי אמו אבל ע"י רעמים וברד פסול דהא לא הוי פצוע מעיקרו ע"ש ואפשר לומר דזה תלוי בהך דאמר רבא