עין יצחק חלק א קפד

משא"כ לדידן דהרבה פוסקים פסקו כרב אסי שפיר יש לסמוך להקל בנ"ד וכיון דמצינו באיסור יחוד דלכמה פוסקים נאסר מה"ת משום חשש זנות ואפ"ה אח"ז דביטלו יצה"ר דקרובים פקע האיסור הנ"ל כש"כ בנ"ד דאינו אלא חששא דרבנן ואף להפוסקים שם כשמואל לאסור יחוד באחותו י"ל דפסקו לחומרא דהא איסור יחוד נאסר מה"ת לכ"פ. ואף לשיטת הרמב"ם דס"ל דנאסר מן הקבלה י"ל דשאני באיסור יחוד דמחמרינן דהא אף ספק דרבנן אין עושין לכתחילה כמש"כ הט"ז באו"ח סי' תפ"ט ס"ק ה' וגם כיון דיש לו סמך מן הפסוק חמירא כמש"כ לעיל משא"כ באיסור שתוקי דאינו אלא מדרבנן לכ"ע ע"כ ספיקא דרבנן לקולא ובפרט לאוסרו לקהל כנ"ל. לכן יש לנו לסמוך בזה על שיטת רב אסי הנ"ל דמיקל משום טעם דביטלו יצה"ר דקרובים באיסור יחוד אף דנאסר כבר מקודם כנה"ג כנ"ל ובוודאי אין לחלק דשאני יחוד דיש להם חזקת כשרות משא"כ היכא שזינתה לפנינו דמ"ש כיון דחזינן דהתורה אסרה ביחוד משום חשש זנות אף דיש להם חזקת כשרות ונאסר כבר מ"מ כיון דביטלו יצה"ר דקרובים פקע האיסור ה"ה בשתוקי כיון דנתבטל יצה"ר בקרובים פקע החששא מהם

יא) וגם יש לדון דהיכא דליכא בעיר רק אבי' ובנה בוודאי לא חיישינן בשתוקי כיון דחזינן דגם הרמב"ם והמחבר פסקו בסי' כ"ב דמתייחד עם אמו ובתו ולא חשו לזנות בהו והא שכתב הנמוקי לאסור גם משום אבי' כבר כתבתי דהא מיירי שם אליבא דשמואל דא"ל לרב יהודה ואת לא תעביד עובדא עד דאיכא רוב כשרים כו' ושמואל הא ס"ל בקידושין דגם ביחוד עם אמו ובתו נאסר וחיישינן לזנות משום דבעת דגזר דוד על פנוי' גזר אז על יחוד אמו ובתו כמש"כ המקנה שם אליבא דר"מ א"כ מצינו דשמואל ס"ל דכיון דנאסר כבר איסור יחוד עם אמו ובתו מקודם כנה"ג: ע"כ לא פקע איסורו אף אח"ז דביטלו יצה"ר דקרובים א"כ ה"ה בחשש גזירת שתוקי דכיון דנאסר כבר בעת שעלה עזרא מהגולה עמהם לכן לא פקע איסור אף אח"ז משא"כ לדידן דס"ל מתייחד עם אמו ובתו ולא נאסר מעולם משום דזנות לא שכיחא בהו אף מקודם דביטלו יצה"ר דקרובים ע"כ ה"ה דלא חיישינן בהו בגזירת שתוקי ג"כ משום דלחשש זה לא נאסר מעולם אף בעת הגזירה דגזרו על שתוקי אך כבר כתבתי דנלענ"ד להקל גם בשארי קרובים דלא חיישינן בהו משום גזירת שתוקי: ענף ג

יב) ונראה לענ"ד להוכיח דלא חיישינן לזנות קרובים: מהך דקידושין (ד' ע"ו) דאמרו שם דכותי לא ישא כותית וי"א לפי שאין בקיאין בדקדוקי מצות מאן י"א ר' אליעזר היא כו' ואלא הכא מאי אין בקיאין לפי שאין בקיאין בתורת קידושין וגירושין כו' עכ"ל הגמ' ואי נימא דיש לחוש לזנות קרובים תקשה דמאי פריך הגמ' הכא מאי אין בקיאין איכא הא מצינו עריות דלא כתיבן מפורש בתורה כמו אם חמיו ואם חמותו ובתו מאנוסתו דלא כתיבן ומן גז"ש אתיין וכמבואר בסנהדרין (ד' ע"ה) ובחגיגה (ד' י"א) ועיין בטורי אבן שם וגז"ש מקרי לא כתיבא דהא י"ג מדות דר"י קבלה מן הלמ"מ הוא ע"כ כותים דלא חיישי במה דלא כתיבא אף דאחזוקי וכמו ה' שחיטה שהי' דרסה כו' דגם ת"ק דר"א ס"ל דלא כתיבא ואחזוקי דאף דהוי הלמ"מ מ"מ לא סמכינן על כותים וחשודים ע"ז ומצינו בהוריות (ד' ד') דהעראה הוי דבר דאין הצדוקים מודין בו כיון דנלמד מהיקש דר' יונה וכמש"כ הרמב"ם ה' פ' יוד ה' ט' ע"ש ע"כ ה"ה יש לחוש הכא אף לת"ק דר"א דשמא נשא הכותי מקרובות דלא כתיבן והוי הוולד ממזר וכמו דמתרץ שם דחיישינן דלמא נשא ערוה דא"א והוולד ממזר כמו כן יש לחוש דילמא נשא קרובות דלא כתיבן דהוולד ממזר ולא הי' צריך לומר מאן י"א ר"א דהא אף לת"ק דר"א יש לחוש כן וע"כ מוכח מסוגיא זו דלזנות ונישואי קרובים לא חיישינן ע"כ לא מתרץ הגמ' דלא בקיאין בדקדוקי איסור קרובים משום דחשש קרובים הוי חשש רחוק כי אם שם לקמי' דאמרו ממזר מאחותו וא"א נתערב בהם. דזהו לפי דהי' כבר מעשה זו וכדקאמר שם מעשה שהי'. אבל לחוש שמא אירע מעשה זו בקרובים וע"י זה נתהווה ממזרות לזה לא חשו מספיקא חז"ל וה"ה בגזירת שתוקי לא חיישינן לזנות דקרובים

יג) ובספרי באר יצחק ח' אה"ע סי' ו' ענף ט' כתבתי בשם הרשב"א והריטב"א לקידושין (ד' ע"ג) שכתבו דבספק אם אזלי אינהו לגבה אי דאזלא איהי גבייהו דיש לדון ספק ספיקא להיתירא ספק דלמא אזלי אינהו לגבה והוולד כשר כיון דרוב כשרים ואת"ל אזלא איהי גבייהו אכתי ספק דלמא לכשר נבעלה ואף דהוי ס"ס משם אחד ואינו מתהפך עכ"ז הוי ס"ס מעליא כמש"כ בספרי שם להסביר זה ע"ש וכעת מצאתי בחידושי הרמב"ן לקדושין שם שכתב ג"כ כדבריהם ושיטת המ"מ המובא בב"ש סי' ד' ס"ק ל"ט מוכח דס"ל דאם ספק דלמא אזלא איהי גבייהו לא דיינינן ס"ס הנ"ל ובספרי שם כתבתי דזה תלוי בפלוגתת הרמב"ם עם הרשב"א וש"פ ביו"ד סי' ק"י סעי' ח' דהרמב"ם והמחבר ס"ל דדבר חשוב שנתערב בתערובות שני לא מקילינן משום ס"ס ובעי תערובות ג' וטעמו כמש"כ החוות דעת שם דכיון דקבוע כמעמ"ד והוי כחד בחד ואיתחזק איסורא לכן אינו יכול להצטרף לספק ב' ע"כ אי נימא דאזלא איהי גבייהו שוב אין יכולין להצטרף הספק דלמא לכשר נבעלה משום דכיון דקבוע כמעמ"ד הוי כחד בחד ולא דיינינן ס"ס: והרשב"א אזיל לטעמי' דס"ל שם דתערובות הב' מותר כשאינו אוכל כולו כאחד ע"כ שפיר דיינינן לס"ס דאף דאזלא איהי גבייהו עכ"ז ספק דלמא לכשר נבעלה ולפ"ז כיון דהכריע הש"ך שם ס"ק נ' דבהפסד מרובה מותר התערובות הב'. ע"כ יש לדון הס"ס הלז א"כ מה"ת יש כאן רוב מעליא בנ"ד ובלא"ה הא ספק ממזר מותר מה"ת ואין בזה רק מעלת יוחסין מדרבנן לכן יש להקל בנ"ד שלא לחוש בקרובים: וכפי ההיתר שכתבתי בעז"ה

יד) ועוד יש לדון במה שכתבתי לעיל דלכאורה י"ל דגם בגזירת שתוקי שייך להחמיר משום דהוי דבר שבמנין כו' כיון דנאסר בעת שעלה עזרא מן הגולה מקודם דבטלו היצה"ר מקרובים. די"ל בזה לפי מה שכתבתי בספרי באר יצחק ח' אה"ע סי' ח' ענף ו' ע"פ הכלל של התוס' בעו"ג (דף ל"ה) ד"ה חדא קתני קיבת שחיטת כו' במים מגולין כיון דבזמן הש"ס אינו נאסר רק היכא דמצוי נחשים לכן מותר האידנא ואין שייך להחמיר בזה משום דבר שבמנין כו' ע"ש בספרי באר יצחק ולפ"ז ה"ה בשתוקי כיון דבקרונות של ציפורי שהי' שם תרי רובא רוב סיעה ורוב העיר לא גזרו לאסור שתוקי הרי דבמקום שיש תרי רובא לא גזרו כלל מעולם. א"כ ה"ה לאחר שביטלו יצה"ר דקרובים והתירו יחוד בקרובים על סמך זה משום דלא שכיח זנות בהו לכן היכא דיש רוב העיר כשרים ובצירוף הרוב דלא שכיח יצה"ר בקרובים כיון דחזינן דהתירו יחוד דאורייתא משום זה א"כ יש לנו תרי רובא להיתירא ובכה"ג לא גזרו מעולם לאסור לשתוקי היכא דיש תרי רובא ולא שייך בזה משום דבר שבמנין כלל והא שכתב רש"י בקדושין (דף ע"ג) דאף משום מיעוט קרובים שייך גזירת שתוקי י"ל דרש"י כתב כן על המשנה דהתם דתנן עשרה יוחסין עלו מבבל וקחשב שם שתוקי ובעת שעלו מבבל מקודם דביטלו יצה"ר הי' אז נאסר שתוקי. אף בחשש קרובים ולכן פי' רש"י שם גם משום מיעוט קרובים שייך שתוקי דהא קאי שם על משנה הנ"ל משא"כ לאחר שביטלו יצה"ר י"ל דלא שייך שתוקי במיעוט קרובים רק היכא דיש מיעוט ממזרים ונתינים. וכמש"כ לעיל באריכות

טו) וזה נלענ"ד ברור דאם אין בעיר רק קרוב א' דיש להתיר מטעם אחר והוא דבקדושין (דף ע"ג)