עין יצחק חלק א קנח

דלמא זה גופא אשמועינן רב יוסף דאף בזכות גמור יכול למחות אפ"ה הא מרבא מוכח דבזכות גמור אין יכול למחות ולכן אין לנו לאפושי פלוגתא כידוע ולכן י"ל דדוקא התם ס"ל לרב יוסף כן משום דהי' פסיקא לי' דלא הי' זכות גמור כ"כ ואפשר דניחא לי' בהפקירא משא"כ היכא דהוי זכות גמור כ"ע מודו לרבא דס"ל דיכול למחות וכמו שהוכחתי מסוטה הנ"ל ואפשר דזה שיטת הרי"ף דלא הביא לרב יוסף כמבואר ברא"ש שם דסמך על הסוגיא דסוטה הנ"ל ולא ס"ל חילוק שכתבתי

ד) וידעתי כי מהראיות הללו אין מקום להוכיח רק על היכא דבעת הזכיי' לא היו לפנינו מחאה מן הזוכה שאינו רוצה בזה רק לאחר הזכיי' כשנודע לו מהזכיי' צווח ע"ז בזה יש להוכיח שפיר דבזכות גמור לא מהני מחאתו משא"כ היכא דנודע מקודם הזכיי' שאמר שאינו רוצה כלל בענין הזכי' שיזכו לו בזה י"ל דכה"ג גרע טפי ואינן יכולין לזכות לו בע"כ אף בזכות גמור כן הי' מקום לחלק אבל עכ"פ מוכח מן הראיות הללו דיש מקום לחלק בין זכות גמור לזכות שאינו גמור והוי מזה סייעתא לדברי הרשב"א והר"נ והרשב"ם דמחלקים בזה ומן הרשב"א והרשב"ם מוכח להדיא דבזכות גמור מזכין בע"כ אף דאומר בפירוש בעת הזכיי' דאינו רוצה בהזכי' אפ"ה בטלה דעתו כו' ואף דלדינא קיי"ל דיכול העבד למחות ולבטל הזכיי' של השטר שחרור שעל ידי אחרים וכשיטת הראשונים החולקים על הרשב"א. מ"מ י"ל דזהו דוקא בשטר שחרור דזהו לא הוי זכיי' גמורה וכדמצינו לר"מ דס"ל דאין זכות לעבד שיצא מת"י רבו לחירות ובהפקירא ניחא לי' אבל היכא דהוי זכות גמור לא מצינו דפליגי על הרשב"א בזה ולכן י"ל אף שהרשב"א כתב שם עוד שארי טעמים דמפני מה אין יכול העבד למחות ולבטל להזכיי' י"ל דהרשב"א מסתפק שם לומר דשמא לא הוי זכות גמור כ"כ וכמו שכתבתי משא"כ היכא דהוי זכות גמור ודאי אינו יכול למחות כלל ואף בע"כ מזכין לו וכמש"כ הרשב"א והרשב"ם ואין לנו להרבות במחלוקת ביניהם כידוע

ה) ולפ"ז י"ל בנ"ד דאף דאומרת שאינה רוצית בהגט כלל עכ"ז הא זה מקרי זכות גמור במה דעי"ז לא יהי' דינה כמו א"א החמור רק כפנוי' ומשום סברא דמים גנובים הא קיי"ל דלא אמרינן כן וכמש"כ בביאור הגר"א זצ"ל באה"ע סי' א' ס"ק ל"ב ועיין באה"ע סי' מ"ב ב"ש ס"ק כ"א וקצרתי א"כ בכה"ג ודאי מקרי זכות גמור אלי' דהוי לה טובה גדולה ע"י זכוי הגט ואין שום קצת חובה לה ע"י הגט ע"כ שפיר יש תועלת מן הזכוי של הגט אף היכא דצווחת ע"ז וזולת זה יש לומר דאף היכא דלא מהני זכוי הגט עבורה דג"כ יש להתיר להבעל לישא אחרת בכה"ג ע"פ דברי החמדת שלמה בסי' ד' ובשם המהרי"ק שורש קמ"א שכתב דהיכא דנאסרה עליו אין זה בכלל שתי נשים ואין בכה"ג גזירת ר"ג כיון דאינה אשה ראוי' לו בודאי לא גזר בכה"ג ע"ש. ע"כ בודאי בנ"ד דנאסרה עליו מה"ת דאף דנימא דלא מהני זכוי הגט כיון דצווחת דאינה רוצית בהגט דמ"מ אין זכוי הגט לעיכובא רק היכא דאפשר שאני וגם השבות יעקב במה שנתן עצה לזרוק הגט לרשותה י"ל דאין זה לעיכובא רק היכא דאפשר שאני: ענף ב

ו) והנה בעיקר מילתא דאמרו לזכות הגט בעזבה דת נלע"ד די"ל הטעם בזה עפ"מ דיש לדון בדברי הש"ך ביו"ד סי' קנ"א ס"ק ו' שכתב דבא"י ועוזב דתו אין חיוב להפרישן מאיסור והדגול מרבבה כתב דהא אע"פ שחטא ישראל כו' ע"ש ואפשר לומר בכוונתו דהא עיקר הפרשת חבירו מן האיסור זהו משום מ"ע הוכח תוכיח את עמיתך. ע"כ אינו מצווה עליו להוכיחו ולאפרושי מאיסורא. ויש לדון עפ"ז בכמה דוכתי ואכמ"ל בזה. אך בעיקר דברי הש"ך במה שהחליט דבעוזב דת אין חיוב להפרישו מאיסור יש להעיר דיהי' חייב להפרישו כדי שלא יענשו עבורו משום ערבות דהא כל ישראל ערבין זה בזה וכמבואר בסנהדרין (דף כ"ז) ושבועות (דף ל"ט) ואפשר דהש"ך ס"ל דבעוזב דת לא שייך ערבות דאע"פ דאמרו אע"פ שחטא ישראל הוא מ"מ כיון דאינו בן ברית כמבואר בתוס' סנהדרין (דף ע"ב ע"ב). וכמש"כ הב"ש באה"ע סי' קמ"א ס"ק מ"ז בשם דברי תוס' הללו דעוזב דת אינו נעשה שליח מה"ט וכ"כ המג"א בסי' קפ"ט ס"ק א' ויש מקום לדון לפ"ז דכיון דלא מקרי בן ברית ודינו כא"י. ע"כ ממילא ה"ה לענין ערבות דלא שייך דין ערבות עבור עוזב דת משום די"ל דלא נתערבו רק עבור בני ברית כדמשמע בפרשה נצבים וכש"כ לשיטת הסוברים גבי חליצה וכדהובא שיטתם באה"ע סי' קנ"ז סעי' ד' ובביאור הגר"א זצ"ל שם ס"ק ז' א"כ ה"ה הכא דדרשו כן בסנהדרין ושבועות שם על הפסוק וכשלו איש באחיו דערבין זה בזה א"כ י"ל דעוזב דת אינו בכלל הערבות שנתערבו וע"כ שפיר כתב הש"ך שאינו חייב להפרישו כן י"ל בסברת הש"ך

ז) אכן לדינא יש מקום לדון דלא כשיטת הש"ך בזה דהא שיטת רוב פוסקים באה"ע סי' קנ"ז גבי חליצה דעוזב דת זוקק לחליצה משום דמקרי אחיו וכן הא הביא הב"ש בסי' קמ"א ס"ק מ"ז לשיטת כמה פוסקים דס"ל דמקרי בן ברית ועיין מזה בגט מקושר בסדר גט ראשון אות ז' מש"כ בזה ובגבעת שאול סי' ע"כ הדעת נותנת דגם בשביל העוזב יהי' ג"כ דין ערבות עבורו ואין לחלק ביניהם ומכבר העירותי בהך דשבת (דף ד') הדביק פת בתנור כו' מתקיף ר"ש וכי אומרים לאדם חטא כדי שיזכה חבריך כו' התירו לו לרדותה כו' וקשה הא כיון דיש על חבירו דין ערבות בשביל החוטא א"כ אין זה מקרי חטא בשביל שיזכה חבריך אלא חטא אתה בשביל שתזכה אתה להציל א"ע מן עונש ערבות בעון החמור ועיין במנחות (דף מ"ח) ובתוס' ד"ה חטא בשבת בשביל שתזכה בשבת כו' ואפשר דכיון שכתבו התוס' בשבועות (דף ל"ט ע"ב) בד"ה התם שהיו בידם למחות ולא מיחו כו' דאין עונש זה חמור כל כך וכדמסיק הש"ס התם וקאי שם על הא דאמרו שם וכשלו איש באחיו שכל ישראל ערבין וכו' וכיון דעונש ערבות אין זה עונש חמור כ"כ ע"כ שפיר אמרו הכא בשבת (דף ד') הנ"ל וכי אומרים חטא בשביל שיזכה חבריך. דלא קרינן בזה חטא בשביל שתזכה אתה דהא אין הזכות בזה רב כ"כ וכדאי שיחטא אף באיסור קל דאין זה מקרי הצלה כ"כ כיון דאין עונשו חמור כ"כ. וגם הא בשביל הערבות נענשין כולם עבור החוטא ואז העונש קל למאוד על א' דהא העונש נחלק על כ"א ואחד וע"כ אין לו לחטא בעצמו אף באיסור קל משום זה דהא העונש בא עליו לעיקר כי הוא עיקר החוטא והעונש של החוטא עצמו אף באיסור קל הוא רב ביותר מן העונש הערבות שמגיע על כל א' וא' מן האחרים שלא חטאו בזה רק משום עונש ערבות נענשין ומתחלק לכולן ובח"מ סי' קל"ב סעי' ג' דיש סוברים דאינו גובה מערב א' רק מחצה מזה ומחצה מזה וכן הוא בסי' ע"ז סעי' ג' רק באין לא' מהם במה לשלם גובה מהשני ועפ"ז כתבתי לדון בסוטה (דף ל"ז ע"ב) ערבא וערבא דערבא וקצרתי לפי דבלא"ה א"ש]

ח) וכן יש להעיר במע"ש פ"ה משנה א' דכרם רבעי מציינין כו' בד"א בשביעית אבל בשאר שני שבוע כו' וכן הוא בב"ק (דף ס"ט) וכן פסק הרמב"ם ה' מע"ש פ' ט' והובא בתוס' יו"ט שם ולכאורה יש לדון דיהי' חייב להפרישו לחבירו מן איסור וכן להקל האיסור במה דאפשר ולהנצל מן עונש הערבות כנ"ל אך באמת אין זה קשה לפי די"ל במה דהחיוב עליו להפריש חבירו מאיסורא לפי דכל ישראל ערבין זל"ז וע"כ מחוייב להפריש לחבירו לפי דזהו הצלת עצמו שלא יענשו בשביל הערבות ואמרו בסוטה בירושלמי פ"ז ה' ה' והובא בתוס' סוטה (דף ל"ד) בד"ה