עין יצחק חלק א קנב

מה"ת ונותנים להיבם לכן שפיר פסק הרשב"א דהיבם מטמא אמנם עדיין תקשה לפי מה שכתב הב"ש בסי' ס"ו ס"ק י"ד דלפי מה דקיי"ל דנאמן לומר פ"פ מצאתי דיותר נראה דכתובה דרבנן א"כ תקשה עדיין מהא דיבמות על פסק הרשב"א והשו"ע ביו"ד דפסקו דהיבם מטמא להיבמה וגם הרשב"א בסוף חדושיו לכתובות פסק דכתובה דרבנן לכן הקושי' הנ"ל במקומה עומדת

ה) לכן נלע"ד לתרץ דברי הרשב"א הנ"ל ע"פ מה שכתב הרשב"א בתשובה הנ"ל דלכן היבם מטמא משום דהא יורש גם הנכסי מלוג שנפלו בעודה תחתיו דבעל ולא אמרו נכסים הנכנסים והיוצאים המה בחזקת יורשי האב כי אם בנפלו בעודה שומרת יבם ע"ש וכן הוא שיטת הרי"ף בר"פ הכותב והכרעת הרשב"א בחידושיו ליבמות (ד' ל"ט) דלרבא דס"ל ביבמות (דף ל"ט) דידו עדיפה מידה א"כ יורש היבם כל נ"מ שנפלו בעודה תחתיו דהבעל. לכן דינו כיורש גמור והוי כמ"מ משום דהקרובים יקפידו ע"ז ולא יטפלו בה משא"כ לאביי דס"ל ביבמות דידו כידה ולכן ביבם ס"ל לבית שמאי דיחלוקו גם בנכסים שנפלו בעודה תחתיו וגם הקרובים שקלי פלגא כמבואר ביבמות (דף ל"ט) וברש"י ר"פ הכותב אליבא דאביי ע"כ אביי לטעמי' שפיר ס"ל דאין דין היבמה כמ"מ ואין להיבם לטמא לה משום דאין דינו כיורש גמור ואף דהתם קאי לבית שמאי מ"מ הא ב"ש לא קאמרי רק דיחלוקו בנ"מ כמבואר ביבמות (דף ל"ח) ובכתובות (דף פ'). ע"כ אין דינו כמ"מ משא"כ הרשב"א דפסק כרבא דידו עדיפא מידה גם ביבם ונוטל כל נ"מ שנפלו בעודה תחתיו דהבעל לכן שפיר פסק דמטמא היבם דדינו כמ"מ משום קפידת הקרובים דנוטל כל נ"מ שנפלו בעודה תחתיו אבל לפ"ז צ"ע דברי המחבר דפסק באה"ע סי' ק"ס סעי' ז' דיורשי הבעל יורשים חצי נצ"ב וגם על נ"מ שנפלו בעודה תחתיו דהבעל משמעות המחבר שם סעי' ו' וסעי' ז' דאין נוטל היבם כלל והרמ"א שם הביא השיטה דפסקו דהיבם נוטל מחצה נ"מ והשמיטו להדיעה דנוטל כולו וכמש"כ הב"ש בס"ק יו"ד ע"ש ואפ"ה פסק ביו"ד דהיבם מטמא לה דדינו כמ"מ. א"כ לפ"ז תקשה על השו"ע מסוגיות הגמ' דיבמות (דף כ"ט) הנ"ל וגם הוי כש"כ דהא התם קאי על לב"ש דס"ל דיחלוקו נ"מ ואפ"ה ס"ל דאינו מטמא לה כש"כ לדידן דקיי"ל כב"ה דנכסים הנכנסים ויוצאים המה בחזקת יורשי האשה וודאי דלפ"ז מבעי לומר דלא יטמא לה וצע"ג מסתירת הגמ' דיבמות הנ"ל: ענף ב'

ו) והנלע"ד לתרץ גם דברי השו"ע ע"פ מש"כ לעיל דקפידת הקרובים לא שייך אלא במה שזוכה האשה מה"ת. והיבם אינו יורש אלא מדרבנן בזה יקפידו הקרובים משא"כ במה דעיקר זכות האשה אינו אלא מדרבנן אין בזה חשש קפידתם משום דהם אמרו והם אמרו א"כ לפ"ז יש לחלוק דאין ראי' מן סוגיא דיבמות הנ"ל לסתור הך פסק דהשו"ע משום די"ל דלמאן דס"ל שעבודא לאו דאורייתא א"כ עיקר זכות מה שיורש היבם אינו רק על מה דתקנו רבנן לזכות האשה דהא התוס' כתובה וחצי נצ"ב דיורש היבם אין עיקר הזכות מה"ת רק מדרבנן דהא מה"ת אין לאלמנה לגבות התוס' כתובה והנצ"ב מן היורשים למ"ד שעבודא לאו דאורייתא (וכש"כ בכתובה למ"ד כתובה דרבנן]. ואף למ"ד דס"ל ביבמות (דף ס"ו) דהמכנסת שום לבעלה לא ימכור משום שבח בית אבי' אין זה רק מדרבנן כדאמרו שם דזה מקרי מחוסר גוביינא ומה"ט באיצטלא דמילתא דפרסי אמיתנא קניי' מיתנא כמבואר שם ועוד דהא חזינן שם (דף ס"ו) דקאמר רבה תניא כוותי' דרב יהודא דהדין עמה משום שב"א ותניא כוותי' דר' אמי דהדין עמו ולא חייש לשבח בית אבי' ולא הכריע שם רבה ביניהם כי אם רבא אר"נ הכריע שם דהלכה כרב יהודא דהדין עמה אבל לרבה דלא הכריע ביניהם כלל א"כ מספיקא יכול הבעל להחזיק גוף הנצ"ב. ולסלק לה בדמי משום דהממע"ה ואין מגיע להאשה כי אם דמי הנצ"ב ולכן למ"ד שעבודא לאו דאורייתא אינה גובה מן היורשים מה"ת כי אם מדרבנן

ז) ומצינו בב"ב (דף קע"ה) דרבה ס"ל שעבודא לאו דאורייתא וכן ס"ל לאביי בגיטין (דף נ') בתוס' ד"ה כיון דדינו כו' א"כ שפיר א"ל אביי לרבה ביבמות דהיבם אינו מטמא לה משום דאין שייך בזה קפידת הקרובים דהא מה שנוטל הנצ"ב והתוס' כתובה אין עיקרו רק מדרבנן לטעמייהו דס"ל שעבודא לאו דאורייתא. וגוף הנצ"ב אין שייך לה משום שבח ב"א כמש"כ אליבא דרבה ביבמות (דף ס"ו) וגם למ"ד משום שבח בית אבי'. הא אין זה רק מדרבנן וכנ"ל וכש"כ בכתובה דלא הוי רק מדרבנן גם מהבעל וכיון דעיקר זכות האשה לגבות מן היורשי הבעל אין זה רק מדרבנן לכן שפיר יכולים חז"ל לזכות להיבם ולא יקפידו ע"ז וע"כ אינו דינו כמת מצוה ואינו מטמא לה משא"כ הרשב"א לשיטתו דפסק בקדושין (דף י"ג) בחידושיו דשעבודא דאורייתא וכ"פ הרמב"ם דשעבודא דאורייתא כפי שכתב הש"ך בשמו בריש סי' ל"ט ומה"ט ס"ל להשו"ע בח"מ סי' ק"ד סעי' י"ג דמלוה ע"פ מוקדמת קודם למלוה בשטר מאוחר משום דשעבודא דאורייתא לכן שפיר פסק בשו"ע יו"ד דהיבם מטמא משום דאף דנימא דכתובה דרבנן ובזה לא יקפידו הקרובים אבל מה שיורש היבם התוס' כתובה וחצי נצ"ב דזה הזכות שייך להאשה מה"ת לגבות מן היורשין לכן אף דנימא דמה דקיי"ל הדין עמה ליטול החפצים משום שבח ב"א אין זה רק מדרבנן מ"מ הא גוף החוב מוטל על יורשי הבעל לסלק מה"ת דהא פסקו שעבודא דאורייתא. ע"כ שייך בזה שפיר קפידת הקרובים ולכן מטמא היבם דדינו כמ"מ ואין סתירה מן יבמות לפסק השו"ע הנ"ל

ח) ולכאורה יש להקשות ע"ז דהא התם ביבמות בעי רבה מאמר לב"ש נשואין עושה כו' וע"ז אמר ליה אביי דאינו מטמא לה וב"ש הא ס"ל ביבמות (דף ל"ח) דהיבם נוטל מחצה נ"מ ונ"מ הא שייך לה מה"ת דהגוף שייך לה ונגבה אף מן יורשים מה"ת. א"כ כמו דלשיטת השו"ע בהיבם נוטל מחצה נצ"ב מטמא לה משום קפידת הקרובים ה"ה דשייך קפידא במה דהיבם נוטל מחצה נ"מ אליבא דב"ש ויש לתרץ זה ע"פ מש"כ התוס' בב"ב (דף מ"ט) בסד"ה וכדרב כהנא כו' דנ"מ לא שכיח וכדאמרו בכתובות (דף נ"ו) ולא לכל יש פירות כו' ע"ש וברשב"א בתשובה סי' רנ"ה הנ"ל כתב דאף היכא דהיבם אינו יורש כלל מחמת שכתב לסלק מנכסי' אפ"ה מטמא לה דלא פלוג משארי יבמין דע"פ רוב המה יורשים ומטמאין לה דדינו כמ"מ משום דהנהוג הוא דהקרובים אינם מטפלין להתעסק במיתת היבמה א"כ י"ל דז"א שייך אלא אם היבם יורש נצ"ב דזהו שכיחא משא"כ במה שיורש נ"מ דזהו לא שכיחא דיהי' לה נ"מ לכן עבור זה לא יקפידו הקרובים או די"ל דהיכא דליכא נ"מ אז כיון דאינו יורש ממנה זכות השייך לה מה"ת רק נצ"ב דז"א רק מדרבנן למ"ד שעבודא לאו דאורייתא בזה לא יקפידו היורשים כנ"ל ולא לומר בזה אליבא דב"ש כיון דע"פ רוב יורשה א"כ מטמא לה דז"א דהא נ"מ לא שכיחא א"כ כיון דבעי רבה מאמר לב"ש נישואין עושה כו' ואי נימא דמיירי אם יטמא לה א"כ בע"כ מוכח דמיירי בלית לה נ"מ דאל"כ הא מטמא לה אף בלא עבד בה מאמר לב"ש דס"ל דיורש מחצה וע"כ מוכח דרבה מיירי בלית לה נ"מ א"כ אף דע"פ רוב יורש