עין יצחק חלק א קנא

כמו כן בנפטרים דהם עניים ביותר ע"כ להם היינו לביה"ק דעירו משפט הקדימה ביותר והא דמוליכים המת מח"ל לארץ שא"ה משום וכפר אדמתו כו' ועיין בח"מ סי' קע"ה בסמ"ע ס"ק צ' וקצרתי ועפ"ז מיושב בפשיטות קושיות זכרון יוסף דהקשה דמפני מה דציוה המת להוליכו לעיר אחרת דמוליכין. דז"א קשה דהא כיון דהטעם הוא משום דעניי עירו קודמין א"כ בדיעבד כמו בנודר לצדקה לעניי עיר אחרת בוודאי חייב לקיים מוצא שפתיו וה"ה בזה דכיון דציוה המת בעצמו להוליכו שמה חייבין לקיים כן משום מצוה לקיים דברי המת ויש להאריך בזה הרבה. ולפ"ז אין הכרח לסברת הזכרון יוסף הנ"ל ועכ"ז זהו סברא מעליא בעצמותה דיותר כבוד להמת כשלא יצטרכו לטלטלו למרחוק וכמש"כ הזכרון יוסף הנ"ל דכמה סיבות יכול להיות בעו"ה כשיצטרכו להוליכו למרחוק וע"כ הנכון והיושר שישתדלו לבנות בה"ק לעצמם

ג) וגם שייך בכה"ג סברת המגן אברהם באו"ח סי' קנ"ג ס"ק מ"א דבעשיות המצוה כ"א רוצה לזכות ואין מוחין בידם ואף שכתב המג"א שם דבמדינתינו צריך ליתן להחברה כמנהגם זהו הכל בעיר אחת וזהו רק מצד המנהג אבל בעיר אחרת אדרבה המנהג הוא בהרבה עיירות במדינתינו דאף שהוליכו את מתיהם לעיר הסמוכה עכ"ז ברבות הזמן כשיש היכולת בידם בעז"ה לבנות ביה"ק לעצמם אין שום כח למחות בידם ובאמת הדין והיושר עמהם ע"ז וכפי הטעם שכתבתי וה' יהי' בעזרם להוציא לאורה את מחשבתם הרצוי' בזה ומה שכתב כת"ר בשם ספר בנין ציון אין הספר הזה ת"י כעת והמנהג הוא כשקוברים את המת הראשון בבה"ק החדש דמתענים כל אנשי העיר כל היום ההוא ומרבים בצדקות ובתחנונים וכיוצא בזה ויה"ר שיבולע המות לנצח ונזכה לחיי עולם הנצחי בבא"ס ועיין בחתם סופר ליו"ד סי' שכ"ט שהביא לדברי המג"א הנ"ל ויש להאריך ועת לקצר: סימן לה

שאלה אם כהן מיטמא לשומרת יבם שלו וזה מבואר בסי' שע"ג ליו"ד סעיף ד' בשם הרשב"א ולפי שיש לעיין בזה הרבה ע"כ ראיתי לבאר זה היטב בעז"ה: ענף א

א) והנה זה לשון המחבר ליו"ד שם דכהן מיטמא לשומרת יבם אפילו אם כתב בכתובתה אי מיתת בלא בני תהדר כתובתך לבי נשא והטעם הוא דהולכין בזה אחר רוב יבמין דעלמא וכמש"כ הרשב"א בתשובה שהובא בבית יוסף שם ומשמעות פשט דברי המחבר הוא דלפי דיש זכות להיבם להיות יורש לכתובתה ע"כ דינו דמיטמא לה ונראה לענ"ד לתמוה בזה מהא דיבמות (דף כ"ט) בעי רבה מאמר לב"ש נשואין עושה כו' א"ל אביי אילימא ליורשה וליטמא לה השתא ארוסה בעלמא תני ר"ח אינו יורשה ואינו מטמא עבד בה מאמר מבעיא כו' אלמא דיבם אינו מטמא לשומרת יבם אף בעבד מאמר וכש"כ בלא מאמר וזהו קושיא חמורה

ב) ולכאורה י"ל בזה דמקור הך דינא הוא מתשובת ב הרשב"א ח"ג סי' רנ"ב ומתחלה העיר הרשב"א שם מן הא דמצינו דטומאה אינו תלוי בירושה שהרי אינו מטמא לאחותו ארוסה ומפותה ומוכ"ע וארוסה כו' אע"פ שיורשה ולא שרי ליטמא לה משום מת מצוה וכן אשתו פסולה דאינו מטמא ומ"מ יורשה ולסוף הביא הרשב"א שם סוגיות הגמ' דיבמות (דף פ"ט ע"ב) דבאשתו . קטנה יורשה ומטמא לה משום דה"ל כמת מצוה כיון דאב לא ירית לה קרי ולא עני כו' אלמא דטומאה תלוי בירושה דמשום ירושה מקרי מת מצוה ומחלק הרשב"א שם דלא אמרו שם ביבמות כן אלא במי שעשאוהו מדבריהם כבעל ירושה בזה דינו כמ"מ דהקרובים יאמרו דכיון דהבעל אינו יורשה אלא מדבריהם ואין לו זכות מה"ת ע"ז יקפידו הקרובים ולא ירצו להטפל בה. משא"כ בבעל היורש מה"ת וכן קרוב היורש מה"ת בזה לא חשו חז"ל להתיר לטמאות משום דהא קרוביו יטפלו בה ולא יקפידו בזה כיון דזוכה בירושה מה"ת עכ"ל הרשב"א ובאמת התוס' ביבמות (דף פ"ט ע"ב) ד"ה כיון כו' הוכיחו מן הא דאשתו פסולה דיורשה ואינו מטמא לה דטומאה אינו תלוי בירושה (וזהו בתוספתא דיבמות פ"ב דאלמנה לכה"ג גרושה וחלוצה לכהן הדיוט יורשה ואינו מטמא לה] ושאני הא דיבמות בקטנה דיורשה ומטמא לה משום דזהו לא הוי כמ"מ גמור רק מדרבנן בדבר הדומה כו' אבל הרשב"א חולק על התוס' ומחלק בין ירושה מה"ת לבין ירושה מדרבנן וכ"כ הנימוקי יוסף ביבמות ר"פ האשה שהלך לחלק ג"כ כחילוקו של הרשב"א דדוקא בירושה מדרבנן יקפידו הקרובים והוי כמ"מ משא"כ במה שיורשה מה"ת אין הקרובים מקפידין ומטפלים הם וכל העם בקבורתה עכ"ל הנימוק"י

ג) ובכתובות דף פ"א) איתא דהיבם חייב בקבורתה הואיל ויורש הכתובה וכמש"כ התוס' שם (דף פ') ד"ה יורשי הבעל כו' ויש לדון גבי טומאה דזה תלוי אי כתובה דאורייתא אזי שפיר שייך לומר דהקרובים יקפידו על מה שיורשה היבם מדרבנן דיקפידו על מה שחז"ל נטלו ממונם דיש להם זכות בהם מה"ת ונתנו להיבם וע"כ אז דינו כמ"מ ומטמא לה היבם משא"כ למ"ד דס"ל כתובה דרבנן לא מצינו דאמרו בזה לקפידת הקרובים לפי דהסברא בזה לומר כיון דעיקר הזכות בזה אינו אלא מדרבנן שפיר יש כח לחז"ל לתקן דהיבם יורשה דהא הם אמרו והם אמרו והוי כמו דאם הממון שייך מה"ת להבעל דבזה לא יקפידו הקרובים וע"כ לא הוי כמ"מ: וה"ה אף במה דאינו זוכה היבם בירושתו אלא מדרבנן. מ"מ כיון דעיקר הממון המגיע להיבמה אינו אלא מדרבנן. שפיר הסברא נותנת דביד חז"ל למסור הממון למי שירצו ואין מקום בזה לומר שיקפידו הקרובים כלל דהא עיקר זכותם בזה אינו רק מדרבנן וע"כ אינו רשאי היבם לטמא לה משום דאין דינה כמ"מ דהא לא מצינו ראי' מוכרחת לדון גם בכה"ג דיהי' דינו כמ"מ ובלא ראי' מוכרחת אין לנו לחדש מדעתינו כיון דיש מקום לחלק כן בסברא מעליא וידעתי מה דיש מקום להתעקש ולומר דכיון דכבר זכתה האשה בכתובתה ע"כ אף דאינו אלא מדרבנן מ"מ דינו כדאורייתא בזה וי"ל בזה הפקר כו' הפקר וכל דתקון רבנן כדאורייתא תקנו: אבל באמת ז"א דהא ידוע מה שכתב ר' ירוחם בקידשה במע"ש דאינו אלא מדרבנן כמבואר באה"ע סי' כ"ח סעי' י"ג בב"ש ס"ק ל"ה וס"ק ו' ומה שביארו זה האחרונים והגט פשוט בסי' ק"כ והמק"ח על ה' פסח סי' תמ"ח ובתשובת ר"ע איגר זצ"ל סי' רכ"ב וכן מצינו דאמרו בכמה דוכתי לחלק דשאני כתובה דאינו רק מדרבנן וקצרתי וע"כ שפיר כתבתי

ד) ולפ"ז י"ל דאביי דס"ל בכתובות (דף י"ב ע"א) דכל שנהג כמנהג הזה אינו יכול לטעון טענת בתולים אבל בגליל ולא נהג להתייחד יכול לטעון טענת בתולים משום דכתובה דרבנן כמבואר בכתובות (דף ו') בתוס' ד"ה אמר רב נחמן כו' לכן שפיר אזיל אביי לטעמי' ביבמות כ"ט וס"ל דיבם אינו מטמא לשומרת יבם משום דאין דינו כמ"מ דהקרובים לא יקפידו ע"ז דהא עיקר זכותה אינו מעיקרא רק מדרבנן משא"כ להפוסקים כתובה דאורייתא שפיר יש לומר דהיבם מטמא לה דדינו כמ"מ. משום קפידת הקרובים דחז"ל נוטלים הזכות השייך להם