עין יצחק חלק א קמז

לדבר דאינו ברשותו דמוכיח הש"ס ממה דחל הקדש להפקיע משעבוד דה"ה דחל מה"ט קונמות על דשלבל"ע דמשמע מזה דלשיטת רב הונא דס"ל דצ"ל יקדשו ידי לעושיהן דס"ל דה"ה דאינו חל הקדש להפקיע מידי שעבוד דהטעם הוא דלהכי מצי טריף הבע"ח אף מהקדש דעיקר הטעם הוא דה"ל מכירת והקדש של הלוה כמו דמכר והקדיש לדבר דאינו ברשותו ואינו חל הקדישו הן על דבר דאינו ברשותו והן על דשלב"ל. ולפי הך שיטה מוכח דס"ל דלא נחלק בין דבר דאינו ברשותו לדשלב"ל ודלא כמש"כ בספרי אליבי' שיטת הסוברין דאף דבעי יקדשו ידי לעושיהן עכ"ז מודו בדבר דאינו ברשותו כיון דהוי דבר שלו דחל ההקדש דהא לפי מש"כ השמ"ק הנ"ל וכן כתב הפ"י בקדושין שם וכבר הקדימו השמ"ק וכן הוא כוונת התוס' בקידושין שם כנ"ל. א"כ מוכח דס"ל שלא לחלק ביניהם דהא ממה דהקדש מפקיע משעבוד באו להוכיח דמה"ט חל קונמות דקדושת הגוף גם על דשלב"ל

ו) א"כ לפ"ז מוכח דרב הונא ברי' דר"י וכל הסוגיא שם מקודם דמסיק רב אשי כן מוכח דס"ל דאף קדושת הגוף אינו חל על דבר דאינו ברשותו אף דהוי דבר שלו ולכן מקשו הש"ס מקודם שם בפשיטות ומי איכא מידי דהשתא לא חייל כו' ובוודאי אין סברא לומר דהש"ס מקודם וכן רב הונא ברי' דר"י לא הי' ס"ל דקונמות הוי קדושת הגוף משום דפשט הגמ' משמע דזה הי' פשוט להו דקונמות הוי קדושת הגוף אלא דעיקר החידוש הוא מאי דאמר רבא דהקדש ושחרור כו' ועיין בח"מ סי' ע"ח ש"ך ס"ק י"ב מה דאמר על מה דאמרו שאני הכא דכל שפא כו' ולשיטת רש"י בפסחים (דף ל"א) עיקר הטעם מה דמלוה ממשעבדי הוא משום דהוי דבר דאינו ברשותו כנ"ל א"כ ממילא מוכח דרב הונא ברי' דר"י וכן כל הנך אמוראי דשקלו וטרי שם מקודם דמסיק רב אשי לומר ולחלק דשאני קדושת הגוף וכדאמר רבא כו' דמוכח דהי' ס"ל דהקדש אינו מפקיע משעבוד ומצי מלוה טריף מן ההקדש משום דאינו חל ההקדש משום דגם קדושת הגוף אינו חל על דבר דאינו ברשותו ומה"ט ס"ל דבעינן יקדשו ידי לעושיהן משום דלהך שיטה מוכח דס"ל שלא לחלק ביניהם ולא ס"ל למש"כ בספרי לחלק ביניהם. דהא מוכח להך שיטה דאם קונם חל אף דלא אמר יקדשו ידי דזה תלוי אם הקדש הגוף מפקיע משעבוד ואם אינו מפקיע אז בעינן יקדשו ידי כו' ואם מפקיע ממילא פשוט דה"ה דלא בעינן יקדשו ידי משום דלפ"ז חל אף על דשלב"ל א"כ ממילא מוכח לפ"ז דרב הונא ברי' דר"י וכל הנך אמוראי שם הי' ס"ל דלא כרבא דאמר הקדש ושחרור מפקיע משעבוד

ז) וכן מוכח מן לשון הגמ' ביבמות (דף ס"ו ע"ב) דאמרו רבא לטעמי' דאמר רבא הקדש כו' דמשמע דרק רבא הוא דחידש זה הדין דהקדש מפקיע כו' דלשיטת רש"י בפסחים ולפי מש"כ השמ"ק בכתובות הנ"ל הוי הטעם דלכן הקדש מפקיע משעבוד משום דס"ל דהקדש חל אף על דבר דאינו ברשותו א"כ אי נימא דלכן בהא דיבמות דהגדילו התערובות משחררין זא"ז משום דשחרור הוי כקדושת הגוף דחל אף על דבר דאינו ברשותו א"כ עדיין תקשה על כל הנך אמוראי דפליגי על רבא במה יענו בהמשנה מפורשת ביבמות הנ"ל וכן מוכח בכמה סוגיות דרק רבא הוא דחידש זה הדין דהקדש ושחרור מפקיע משעבוד. ועיין בב"ק (דף צ') ותקשה דמה חידש רבא לזה הדין דהא זה מוכח מן המשנה מפורשת ביבמות דהגדילו התערובות משחררין זא"ז לפי שיטת רש"י והשמ"ק הנ"ל

ח) ומש"כ התוס' בגיטין (דף מ' ע"ב) בד"ה הקדש כו' בתירוץ השני שם ועי"ל דלא חשיב אלא הנך תלתא שהם משניות כו' באמת אין זה מפורש כ"כ בהמשניות משום דבגיטין שם יש אוקימתא אחריני שם דלפ"ז אין הכרח לדרבא וכן בהא דפסחים (דף ל"א) לפי מה דס"ל לאביי שם רק רבא הוא דמפרש להנך משניות לפי שיטתו דס"ל הקדש כו' א"כ אי נימא דלכן בהגדילו התערובות משחררין זא"ז משום דשאני שחרור דהוי כקדושת הגוף דחל על דבר דאינו ברשותו א"כ תקשה דמה חידוש רבא זה וכן מה יענו החולקים על רבא בזה. וע"כ שפיר הוכחתי בספרי שם מן המשנה דיבמות דלהגזלן בעצמו מהני הקנאת הנגזל וכן אין סברא לומר דהך משנה דיבמות דהגדילו התערובות כו' אתו כצנועין דס"ל דעל דבר שלו ואינו ברשותו חל ההקנאה משום דאין סברא לומר דיפלוגו על הך סתם משנה דיבמות הנך תנאי דפליגי על הנך צנועין ועי' בב"ק (דף ס"ט). וכש"כ לפי מש"כ בספרי סי' ל"ט בקונטרסי בס"ד דאף לר"ל וצנועין אם אינו יכול להוציאו בדיינין מודו דאינו חל הקנאתו א"כ לפ"ז בוודאי א"ש ההוכחה שלי מהא דיבמות דמוכח דע"כ הטעם הוא התם דשאני היכא דהוי ההקנאה להגזלן בעצמו ויש לי אריכות דברים בכ"ז ועת לקצר: סימן לג

נדרשתי מן רב גדול א' שנשאל מן עיר א' במדינת אמעריקא אשר יש שם כמה בתי רופאים ומצטרכים לגופים מתים לחותכם ונודע כי הוצאו כמה מתים מקבריהם למאות ולאלפים והעשירים שוכרין שומרים על איזה ימים וזהו הוצאה גדולה וגם אין זהו לתועלת לפי דגם אחר שלשה שבועות יכולין לעשות כמעשיהם והנה האינו יהודים קוברין במערות ובכוכין ושואלים אם מותר לבני ישראל ג"כ לעשות כן היינו לעשות בית באדמה מרוצף באבנים וגם לעשות דלת ברזל ולעשות כמו כוכין ולהניח הארון בתוך הכוכין עד ימות הקיץ ואח"ז לקוברם באדמה לפי שבתוך זמן זה יתקלקלו המתים ולא יהיו ראוין למלאכתן בבתי הרופאים וכן בימות הקיץ יחזיקו אותן איזה משך עד שיתקלקלו ולא יהיו ראוין כו' ונשאל כת"ר ע"ז דהא הנותן מת בארון ולא קברו בקרקע עובר עליו משום מלין המת כמבואר ביו"ד סי' שס"ב סעי' א' ושקיל וטרי כת"ר בהסוגיא דב"ב (דף ק') ובשארי סוגיות דיש להוכיח דלא היו נותנין עפר בכוכין והביא לדברי הרמב"ם פ"ד ה' אבל ה' ד' שכתב וחופרין בעפר מערות ועושין כוך כו' ומחזירין העפר והאבנים עליו ויש להם לקבור בארון של עץ כו' עכ"ל הרמב"ם. דמשמע מהרמב"ם דהיו נותנין עפר בהכוכין והאריך כת"ר בדברים נכונים

א) ולענ"ד נראה בזה לדון ע"פ דברי הטור יו"ד סי' שס"ב שהביא בשם רב נטרונאי שכתב דלא כל הארצות שוות בזה יש מקום שיש שם ברד גדול כמו בא"י [פירושו קור גדול כמש"כ הב"ח שם] מכניסים אותו לכוך ואין נותנים עליו עפר כל עיקר כו' אבל בבבל שאין שם ברד קוברין אותו בארון ונותנים עפר על פניו ועיניו כו' ומכסין פניו בבגדיו ונותנין עפר על בגדיו כו' עכ"ל הטור. ע"כ יש לומר דמה דמשמע באיזה מקום בש"ס דלא היו נותנין עפר בהכוכין דזהו בא"י דשם לא היו נותנין עפר אבל בבבל ושארי מדינות היו מחזירין עפר בהכוכין ובזה מיירי הרמב"ם דכתב דהיו מחזירין עפר בהכוכין. ובנ"ד אין אני יודע אם שולט שם הקרירות רב או לא ובעיקר שאלתו לדעתי שיתנו עפר על פניו. וחרסין על עיניו ופיו ועל בגדיו בכל גופו יפזרו עפר מלמעלה ומלמטה ובתוך הארון דגם בזה יהיו יוצאין ידי נתינת עפר לטובת המת וכמש"כ הש"ך בסי' שס"ב ס"ק א' בשם הדרישה וכמש"כ הפרישה בס"ק ו' דמה שנותנין מקצת עפר על פניו אין זה גנאי ויכסו פניו בבגדיו ועל בגדיו שבכל גופו יפזרו עפר קצתו וכמש"כ הטור בשם רב נטרונאי כנ"ל. ומהראוי להשתדל אחר עפר אה"ק וכמש"כ