עין יצחק חלק א קמה

סימן ל

נשאלתי מכמה רבנים אם יכולין לפדות בכור באססיגנאציעס הנהוגים האידנא אם דינם כמטבע גבי פדיון הבן או כשטרות

א) תשובה בקצרה הנה בספרי נחל יצחק סי' ס"ו סעי' ל"ח העליתי דהנך בילעטין (הנקראים אססיגנאציעס) דינם כמטבע לגבי דין שומרים ודין אונאה. ושם בענף ב' הוכחתי כן מהסוגיא דקדושין (דף ה') דאמרו שם מנין דאשה מתקדשת בשטר ודין הוא מה כסף שאין מוציא מכניס שטר שמוציא אינו דין שמכניס מה לכסף שכן פודין בו הקדש ומע"ש תאמר בשטר שאין פודין בו הקדש כו' ופי' רש"י שטר שאין פודין בו כו' ועיי' ברשב"א שם שפי' באופן אחר והקשיתי דהא איכא למיפרך ע"ז דנגמר משטרות דלכל המוציאו דיש לו על אחרים דמצי לקדש ע"י לאשה משום דלא מצי לימחול וכמש"כ הש"ך בריש סי' ק"ץ ולא מצי לפדות בו להקדש ומע"ש משום דאין גופו ממון וכמו דהקשו התוס' שם דנגמר מקרקע ותי' התוס' לא שייך בזה ותירצתי זה היטיב בחידושי ריש סי' ס"ו א"כ לפ"ז יש להוכיח מהאי סוגיא דאסיגנאציעס מקרי גופו ממון ופודין בהם הקדש. ואין דינם כשטרות דאל"כ הא אכתי איכא למילף דשטר יהי' מכניס בקו"ח מן אססיגנאציעס דמכניס ומקדשין בו האשה דהא קנתה מה"ת משום דינא דמלכותא ואין מוציאות. וליכא למיפרך שכן פודין בו הקדש דהא אי נימא דמקרי אין גופן ממון ודינם כמו שטרות א"כ אין פודין בהן הקדש וע"כ מוכח דמקרי גופו ממון ופודין בו הקדש ואיכא למיפרך בזה מה להנך שכן פודין בו הקדש וע"כ שפיר דחו בש"ס התם להאי קו"ח והוצרכו למילף קדושי שטר מן ויצאה והיתה ומוכח מסוגיא זו דאסיגנאציעס פודין בהם הקדש דהוי גופן ממון ואין דינה כשטרות כו' והארכתי שם מזה בספרי

ב) וכיון דנתבאר בע"ה דפודין בהו הקדש א"כ ממילא מוכח דפודין בהן הבכור והוא דהא מבואר במשנה בכורות (דנ"א) אין פודין לא בעבדים ולא בשטרות ולא בקרקעות ולא בהקדשות ומפרש בגמרא שם אימא ולא בהקדשות בכל אלו ואם נימא דגם אססיגנאציעס דינם כשטרות לענין פדיון בכור א"כ קשה איך מסיק ע"ז ולא בהקדשות בכל אלו דהא באססיגנאציעס פודין בהו הקדשות כנ"ל וא"כ איך נקט ולא בהקדשות בכל אלו. דהא במה שנקט במתני' שם ולא בשטרות נכלל בזה ג"כ אסיגנאציעס א"נ דדינם כשטרות לגבי פדיון הבן אלא ע"כ מוכח דאסיגנאציעס גם לענין פדיון בכור דינם ככסף ולא כשטרות ופודין בהן הבכור כמו שפודין בהן הקדש. וע"כ שפיר נקטו שם פדיון הבכור ופדיון הקדש בדינא חדא ועוד דהא דאין פודין בכור בשטרות הוא מכלל ופרט וכן בפדיון הקדש מכלל ומפרט ילפינן כמבואר בת"כ פ' בחקתי א"כ אין מקום לחלק כלל פדיון בכור לפדיון הקדש וע"כ דעתי דיכולין לפדות בכור בבולעטין הנקראים אסיגנאציעס הגם שראיתי בס' תשובה מאהבה ביו"ד סי' ל"ה שכתב דבהבאנקצעטיל או באנקנאטטן וכיוצא בהן וכו' דינם כשטרות שאין הבן פדוי וכן נראה מתשו' ח"ס יו"ד סי' קל"ד עי"ש אבל לדעתי העיקר כמו שכתבתי דיכולין לפדות בהן: סימן לא ב"ה יום ב' ח' אייר תר"ל לפ"ק

מה שהשבתי לרב א' שביקש ממני לחוות דעתי במה שכתב רע"א זצ"ל בסוף סי' ט' לדון במי שהולך . מביתו לעסקיו לשוק דכשחוזר לביתו יברך על המזוזה ושקיל וטרי כת"ר בזה

א) הנני להשיבו כי לדעתי ברור דא"צ לברך והוא דהשיטה מקובצת לב"מ (דף ק"א ע"א) כתב על מה דאמרו מזוזה חובת הדר כו' דאפי' יש לו עשרה בתים שאינו דר בהם דירה קבועה אלא שנכנס פעם אחת בשנה חייבות כולן במזוזה חוץ מבית העצים שהנשים כו' ה"ר יהונתן ז"ל עכ"ל השמ"ק וכה"ג כתב הנימוקי יוסף בהלכות מזוזה בסופו במה דאמרו שם על השוכר להביא מזוזה כו' דאע"ג שאם לא הי' שוכרה הי' חייב המשכיר לעשות מזוזה מידי דהוי אבית התבן ובית העצים כו' עכ"ל א"כ לדבריהם הדין הוא דאף בשעה שיוצא מביתו חייב ג"כ במזוזה כיון שנכנס לפרקים שם ולא פקע ממנו חיוב מצוה זו וכמו בבית התבן דאין נכנס אלא לפרקים וכן באוצרות יין ושמן לפי שהשמש נכנס שם אף דאין זה בקביעות דגם זהו בכלל דירה יחשב ואף לפמש"כ השמ"ק לב"מ שם בשם הרא"ש דמי שיש לו עשרה בתים ואינו דר בהם אינו חייב לקבוע מזוזה כו' היינו היכא דדר בו לפרקים ולא דר בקביעות אבל היכא דאין לו דירה אחרת. רק שיוצא לעסקיו דוודאי מקרי דירתו וחייב במזוזה כיון דהוי ביתו כמש"כ ה"ר יהונתן והנימוקי יוסף שם ואפושי פלוגתא לא מפשינן לכן לא שייך לברך משום דאף בעת שיוצא מביתו לא פקע ממנו המצוה

ב) ומה שכתב רע"א שם לעיין במג"א סי' כ"א: לדעתי אינו ראי' משם דבמש"כ המג"א שם דבלילה יש לו מזוזה בפתחו משא"כ במרחץ דמזה יש מקום להוכיח דבעת שאיננו בביתו דפקע ממנו אז חיוב מזוזה בביתו דאל"כ הא גם בעת שהוא במרחץ יש לו מצוה מזוזה בביתו ע"ז יש להשיב דאין זה הוכחה כלל דא"כ תקשה על המג"א דהא אכתי יש לו מצות ס"ת במה שמונחת בביתו אף בעת שהוא במרחץ דהא אף מצות ס"ת שעל היחיד לכתוב כשנאבדה ממנו אחר שכתב לא קיים מצוה זו כמש"כ התורת חיים לסנהדרין (דף כ"א) וכש"כ במצות ס"ת של המלך דיוצאת ונכנסת עמו כמבואר בסנהדרין שם א"כ קשה במה שאמרו שראה דוד עצמו ערום כו' הא אכתי לא היה ערום אז ממצות ס"ת דמקיים ע"י מה דהיא בביתו וכהנה יש עוד לאשכוחי מצות כאלה שנעשו שלא בפניו וע"כ מוכח דמ"מ מקרי ערום בלא מצות סביביו דהא אמרו שם במנחות (והובא במג"א שם חביבין ישראל שסיבבן במצות כו' וכה"ג לא מקרי סיבבן וכמו שהביא זה המג"א שם. א"כ ה"ה אף דעדיין לא פקע ממנו מצות מזוזה וכמש"כ לפי דאכתי מקרי דירתו אף שיוצא לפרקים מביתו מ"מ כיון דאין המצוה מסבבתו לכן ראה לעצמו ערום. ע"כ אין ראיה מהמג"א ולכן העיקר לדינא דאין לברך. וגם הגאון רע"א זצ"ל סיים ע"ז בצ"ע ויש להאריך בכ"ז וקצרתי

ג) ומש"כ כת"ר בענין דברי הרמב"ם פ' יו"ד ה' תרומות ה' י"א הנני להעתיק מה שכתבתי בזה מכבר וזה לשוני הרמב"ם ה' תרומות פ"י ה' י"א כתב נזיר ששתה יין תרומה משלם הקרן ואינו משלם החומש והוא לפי גירסתו בתוספתא תרומות והטעם כמש"כ הכ"מ דכיון דאסור ביין אף של חולין א"כ לאו דרך שתי' היא והראב"ד השיג עליו. ויש להקשות על הרמב"ם מפסחים (דף כ"ט) דהאוכל חמץ של הקדש דמעל. והא כיון דנתערב בו איסור אחר זולת הקדש א"כ לא יהי' חייב חומש וי"ל דמיירי בשגג בהקדש והזיד בחמץ וכן בהא דפסחים (דף ל"א) דהאוכל תרומת חמץ כו' וי"ל דדוקא בשגג באיסור אחר די"ל דאילו הוי ידע ממנו לא היה אוכל מקרי זה כמו שלא כדרך אכילתן משא"כ בידע ואפ"ה אוכל א"כ אחשבי' ע"כ חייב חומש ואף דרש"י פסחים (דף ל"ב) כתב דמיירי בשגג בשתיהן דאל"כ הא מזיד