עין יצחק חלק א קכט

במילה ומצאתי מזה בחדושי הרשב"א ליבמות (דף ע') בריש הפרק שם וקיצר בתירוצו ות"ל כי נתכוונתי בראי' זו לדברי הרשב"א בקושייתו בהא דיבמות (דף ס"ו) הנ"ל וי"ל דגם בתירוצו נתכוון למש"כ אך שקיצר בזה וי"ל דמן הך דיבמות וכפי פירוש רש"י דהך דפומייהו כאיב להו הוא לפי דעומדים לתקן ולאכול וכפי דכתב הרשב"א בשם רש"י כן דמזה הוכיחו כל הפוסקים גבי מתו אחיו מחמת מילה דלאחר שיגדל ויתחזק כחו דיש למולו וזו היא ראיה נכונה ועיין במג"א סי' ל"ט ס"ק ה' דמי שנקטעה ידו השמאלית כשר לכתוב לפי דפומא הוא דכאיב לי' וזהו כעין הך דיבמות (דף ס"ו) הנ"ל אך לפי פירוש רש"י הנ"ל דפירש דהתם הוי משום דעומדים לתקן ולאכול אין ראי' משם וקצרתי). וכן הוכרח לומר בהא דע"ז (דף כ"ז ע"א) דאמרו דבמתו אחיו מחמת מילה ולא מלוהו ואתה את בריתי תשמור איכא וכן בנדרים (דף ל"א) קונם שאני נהנה לערלים מותר בערלי כו' ופי' רש"י כגון שמתו אחיו מחמת מילה. דכ"ז מיירי בהגדילו ולא נתחזק כחם וכמש"כ לעיל דמן כ"ז מוכח דבעינן שיתחזק כחם וכנ"ל

ח) ומה שהעיר כת"ר בדברי הרמב"ם פ"א ה' מילה ה' ב' דמי שלא מל א"ע אינו חייב כרת עד שימות ועיין בכ"מ שם מה שכתב בשם הרמ"ך והראב"ד בהשגות חולק עליו וס"ל דכל יום עומד באיסור כרת והנני להשיבו ולהודיעו למה שכתבתי מכבר בענין זה והוא דלכאו' יש להוכיח מהא דפסחים (דף ס"ט) דאמרו דערל שלא מל ענוש כרת בשביל שהיה ראוי לתקן מזמן שחיטת הפסח. וקשה הא בלא"ה הוא ענוש כרת בשביל מצוה מילה שביטל: אכן להרמב"ם ניחא דאילו בשביל מצות מילה שביטל אין ענוש כרת עד אחר שימות ובשביל הפסח חייב כרת מיד אבל לשיטת הראב"ד לכאורה קשה וי"ל דגם להראב"ד א"ש דהא אם ימול באיזה זמן אז מיפטר מן כרת של הימים דעברו עליו עד הנה וכדמוכח מזבחים (דף ק"ו ע"ב) דאמרו הא דתנן פסח ומילה מצות עשה תיתי בק"ו ממותיר מה מותיר שלא ענש הזהיר פסח ומילה שענש אינו דין שהזהיר כו' ממותיר לא אתיא דאיכא למיפרך מה למותיר שכן אין לו תקנה תאמר פסח יש לו תקנה כו' עכ"ל הגמ' ובמילה ג"כ מוכרח לומר דיש לו תקנה כשימול א"ע אף לאח"ז דאל"כ תקשה עדיין על מילה דתיתי בק"ו ממותיר הרי דגם מילה מקרי יש לו תקנה ואף דהראב"ד ס"ל דבכל יום ויום שביטל מצות מילה הוא בעונש כרת. אפ"ה כשמל א"ע אף לאח"ז פקע ממנו עונש כרת למפרע. ולכן אתי שפיר הא דאמרו גבי פסח דערל שלא מל ענוש כרת בשביל פסח דאילו בשביל מצות מילה אם מתקן א"ע סמוך לחשיכה דלא הי' לו פנאי לשחוט הפסח או לאחר הפסח דאז פקע ממנו עונש כרת בשביל המילה אבל בשביל ביטול הפסח ענוש כרת ואתי שפיר לכל השיטות. וכן הוא בתוס' מכות (דף י"ד ע"א) בד"ה לאפוקי הני כ"ז בסה"ד שכתבו דלעולם כל זמן שלא מל עונש כרת עליו וזה הוא כשיטת הראב"ד ומבואר בתוס' ג"כ דדוקא כ"ז שלא מל הוא בעונש כרת אכן כשימול מיפטר לגמרי מעונש כרת לעולם וכמו שכתבתי וזה הוא פשוט ולפ"ז אין מקום לכל דברי כת"ר שפלפל בענין זה

ט) וכעת ראיתי דיש מקום לדחות לכל ההוכחות שכתבתי לעיל להוכיח דאף בהגדיל כ"ז דלא נתחזק כחו דלא ימולו וכדברי הרמב"ם והשו"ע. דאפשר לומר דכל הנך מקומות מיירי בנימולו אחיו כשהם גדולים בני י"ג שנה וכעין דברי התוס' בחולין (דף ד' ע"ב) בד"ה שמתו אחיו מחמת מילה כו' שכתבו שנימולו כשהם גדולים ומתו כו' ולפ"ז נדחו כל ההוכחות שכתבתי אך לדינא אין לזוז מן דברי השו"ע והרמב"ם והנימוקי יוסף ביבמות פ' ו' דימתינו לו עד שיגדל ויתחזק כחו אז ימולו וכמו שהוכחתי מן יבמות (דף ס"ו) דבמתו אחיו מחמת מילה דיש למולו כשיגדיל וכמש"כ לעיל והנו"ב כתב דזמן ההמתנה הוא עד שיגדל לשלש שנים דאז ימולו ומן הט"ז ביו"ד סי' רס"ד ס"ק א' נראה דס"ל דשיעור גדלותו למולו במתו אחיו מחמת מילה הוא שיהיה יותר מן ג' שנים דזה לשון הט"ז שם על הא דמבואר בשו"ע שם דערל שמתו אחיו מחמת מילה כשר למול וכתב הט"ז פי' והוא קטן שא"א לו להיות נימול אבל אם אפשר לו להיות נימול עכשיו אע"פ שבקטנותו לא הי' אפשר ודאי אין לו למול אחרים עכ"ל הט"ז ומדבריו נראה דס"ל דהשיעור למולו אחר שיהי' ג' שנים כמש"כ הנו"ב דס"ל דלא למולו אז עד אחר שיגדיל ביותר משום דבפחות מן ג' שנים אי אפשר במציאות דיהיה יכול למול אחרים וע"כ ס"ל דהשיעור הוא ביותר הרבה מן שלשה שנים ולא תלה השיעור בחיזוק כחו רק מחמת קטנותו בשנים וע"כ מדברי הט"ז סייעתא לדברי כת"ר דכתב דעד בן ט"ו שנים או י"ח שנה אין למולו וגם אפשר דהשיעור הוא עד י"ג שנה אבל ג' שנה ודאי מוכח מן הט"ז דס"ל דאין למולו במתו אחיו מחמת מילה ודלא כהנו"ב

י) והנקודות הכסף שם בסי' רס"ד על הט"ז ס"ק א' כתב דבחנם דחק די"ל דגם עכשיו שהוא גדול מתיירא שמא ימות כאחיו וכמש"כ בש"ך סי' ב' ס"ק כ"א עכ"ל וכן הוא בש"ך סי' ב' ס"ק כ"א שכתב ג"כ דגם עכשיו שהוא גדול אינו מניח למול מיראתו כו' וכוונתו די"ל דמיירי שנימולו כשהם גדולים ומתו וכמש"כ התוס' בחולין (דף ד') וכנ"ל אבל בגוף הדין שכתב הט"ז דבקטנים שא"א להם לימול מיירי שם דמוכח דס"ל דהשיעור הוא יותר מן ג' שנה בזה אינו חולק הנקוה"כ רק דיותר טוב לו לפרש דקאי גם בערל גדול אך דמ"מ דינו כערל שמתו אחיו לפי דאחיו נימולו כשהם גדולים ומתו וכן ראיתי בפרישה ליו"ד סי' ס"ד ס"ק ב' שכתב לפרש הך דערל שמתו אחיו כו' ר"ל שעדיין לא נתחזק כל צרכו או ר"ל שאחיו מתו מחמת מילה אף כשהיו גדולים עכ"ל הפרישה ונתכוונתי לדבריו במה שכתבתי לעיל לפרש לכל המקומות דהובא לעיל דמיירי בלא נתחזקו בכחם וכן בנימולו אחיו כשהם גדולים ומתו וכמש"כ לעיל בארוכה וע"כ יש להתיישב בדברי הנו"ב במה שכתב דאחר ג' שנים יש למולו דהא מן דברי הט"ז נראה דלא ס"ל כן ומן הנקה"כ והפרישה אין הכרע דחולקים עליו בזה ועם כל זה כיון דנהגו לפסוק כהנו"ב בזה ע"כ יש לסמוך לדינא על הנו"ב בזה והעיקר הוא דאם הילד בריא וחזק כראוי דיש למולו אם הוא בן ג' שנים ואין לשנות: סימן כו בענין טלי גיטך מע"ג קרקע בשחרור

א) בספרי באר יצחק ח' ח"מ סי' א' הבאתי בשם הריטב"א בקידושין (דף כ"ג ע"ב) ד"ה איבעיא להו עבד מהו שיעשה שליח לקבל גיטו כו' דגם גבי גט שחרור לא מהני טלי גיטך מע"ג קרקע וכמו בגט אשה ע"ש. אכן הנתיבות בסי' קפ"ה ס"ק א' הוכיח דבשחרור מועיל אף טלי גיטך מע"ג קרקע מהא דגיטין (ד' י"א) דאמרו שם גבי תן שחרור זה לעבדי דאינו חוזר ש"מ התופס לבע"ח במקום שחב לאחרים קנה ומדחי דשא"ה דתנו כאומר זכי דמי והר"נ שם פי' דזהו לפי דעושה השליח לעצמו להיות שליח לקבלה עבור העבד לאחר שמסר לו האדון את השטר שחרור בתורת שליח להולכה לס"ד דהמקשה דלא ידע דתן כזכי דמי והוי כאילו עשהו האדון לשליח להולכה ואח"ז א"ל העבד שיהיה בשבילו שליח לקבלה