עין יצחק חלק א קכז

שתנקי את בני דמת הבן או שמת האב קודם שתינק וקודם שתשמשי אינו גט כו']. ומזה הוא סייעתא לדברי המחנה אפרים בהגהותיו על הרמב"ם ה' מעשר שני פ"ג ה' ח' שהעיר על הכ"מ שם דלא חיישינן שמא ימות לזמן מועט. ולפ"ז י"ל הרבה בדברי הרמב"ם הנ"ל ולפ"ז בהיתר שבועתו בנ"ד כיון דזה מקרי דבר שבידו לאתשולי וכמבואר בשבת (דף מ"ו) וביבמות (דף פ"ח) ולכן כיון דבידו לאתשולי מיד לפני אותן שלשה שנזדקקו להתיר לו וכיון דלא חיישינן למיתה בזמן מועט לפי שיטת רוב הפוסקים כן וכפי הכרעת המג"א בסי' תקס"ח ס"ק י"ג כנ"ל ע"כ שפיר יכול לגלות להם הסוד כיון דהוי דבר שבידו

ג) אכן לפי קצת פוסקים הסוברים דאף בזמן מועט חיישינן למיתה במקום חשש איסור אין לנו עצה בזה ועיין בנשמת אדם כלל ס"ה מזה ועכ"ז נלע"ד עצה נכונה בזה והוא דמצינו בסנהדרין (דף י"א) מעשה שעיברו את השנה ע"מ שירצה ר"ג כו' וכמו כן י"ל בהתרת נדרים ושבועות דיכולים הב"ד להתיר לו הנדר והשבועה ע"מ שיגיד להם לאחר שיתירו לו את גוף הנדר והשבועה והסיבה וכו' ואם יגיד להם כ"ז ולא ימחו על התרת הנדר ושבועה אז יהי' הנדר והשבועה מותר מעכשיו א"כ ממילא מקיים תקנת חז"ל דתקנו דצריך לפרט את הנדר משום חשש איסורא כמבואר בגיטין (דף ל"ה) משום דאם יראו דזה הוי מילתא דאיסורא ימחו לו על עצם ההיתר ויהי' בטל ההיתר שלהם והוי כמו דלא התירו לו מעולם ולפ"ז אין לנו לחוש בנ"ד כלל לשמא ימות מיד לאחר שגילה להם הסוד דהא אף שימות מיד הא לא עבר מעולם כלל על שבועתו כיון דקיים התנאי וגילה להם א"כ ניתר השבועה למפרע ומה דיש לחוש עדיין דשמא כשיגלה להב"ד את הסוד יראו שיש בזה מילתא דאיסורא ולא יסכימו על ההתרה אלא ימחו ויהי' נעקר ההתרה למפרע או שמא הוא בכלל מוציא דיבה וכעין הך דפסחים (דף קי"ג) ובח"מ סי' כ"ח סעי' א' וכיון דלפ"ז לא יהי' לו היתר על שבועתו א"כ ממילא עבר על השבועה במה דגילה להם את הסוד גם בזה יש עצה פשוטה דהב"ד יאמרו לו מקודם דיתירו לו שבועתו דאם הוא מילתא דאיסורא דלא יזדקקו לו להתירו רק אם יודע בעצמו דאין בזה שום איסור כלל אז יתירו לו ע"מ שיגיד להם תיכף לאחר שיתירו לו את עצם שבועתו והסיבה שהביאתו לזה וכיון שיודע בעצמו דאין בזה שום איסור כלל וע"פ דין יהי' מועיל ההיתר של הב"ד כי אין בזה שום איסור כלל ע"כ שפיר יכול לגלות להם הסוד לאחר שהתירו לו ע"מ שיגיד להם כו' ולא ימחו ע"ז ההיתר כו' כי בעת שמגלה הסוד אין שום איסור כלל דהא ניתר בזה למפרע ע"י התרת הב"ד וזה ברור דלא מהני התרת הב"ד כ"ז דלא פרט להם הנדר והשבועה רק שיאמרו לו שמתירין לו הנדר אם אין בו חשש מילתא דאיסורא ואם יש בו חשש איסור אינם מתירין לו דזה אינו דמ"מ אינו מקיים ע"י זה לתקנת חכמים דתקנו דצריך לפרט הנדר ואינו נאמן כ"ז דלא פרט להם הנדר בפירוש אך כשמפרט גוף הנדר אז מהימן ע"ז ולא חששו שמא משקר משום דאם ישקר לא יהי' מועיל ההתרה אבל כשמתירין לו הנדר ע"מ שיגיד להם לאחר זה את הנדר והשבועה בפירוש אז מקיים לתקנת חז"ל ומהני התרתן ע"כ שפיר יכול להגיד להם הסוד לאח"ז וניצול ממכשול עון לגמרי

ד) אך יש לדון בעצה זו בחשש ברירה לפי מה דקיי"ל בדאורייתא אין ברירה ע"כ כיון דהתירו השבועה ע"מ שיגיד להם לאח"ז גוף השבועה וכ"ז דלא נתקיים התנאי הזה יש לדון בעת שהתירו לו דכיון דלא נתקיים אז התנאי ואינו בידם של הב"ד דכיון דאין ברירה א"כ לא מהני התרתם שהתירו לו מקודם שיקיים התנאי בקום ועשה וכמו כן יש להעיר בהך דסנהדרין דכיברו השנה ע"מ שירצה ר"ג והא זה הוי כמו ע"מ שירצה אבא דחיישינן בזה לברירה דאין ברירה בדאורי' וכמו הא דגיטין (דף כ"ה) הריני בועליך ע"מ שירצה אבא כו' ור"ג הא ס"ל אין ברירה כמבואר בפסחים (ד' פ"ח ע"ב) שם ועיין בריטב"א בקידושין (ד' כ"ו) ובתוס' שם והדברים ארוכין וכן העיר בזה בחידושי ר' עקיבא איגר זצ"ל לכתובות (דף ג' ע"א) בד"ה כל דמקדש אדעתא דרבנן מקדש דפי' לע"מ שירצה דהתם דזהו ע"מ שלא ימחה דאין בזה חשש אין ברירה וכמש"כ הראשונים גבי ע"מ שלא ימחה אבא והובא בשאגת ארי' סי' צ"ג שהביא שם לדברי הר"ן בשם הרמב"ן ע"ש א"כ הכא דהוי ע"מ שיגיד להם עצמם שבועתו וזהו קום ועשה א"כ שפיר יש לחוש בזה עדיין לחשש שמא אין ברירה

ה) אך הא שיטת פוסקים דס"ל גבי ע"מ שירצה אבא ואמר הן דאם רצה האב מקודשת דלא דיינינן בזה אין ברירה משום שעומד להתברר אם ירצה או לא ירצה וה"ל כאילו הוברר בשעת בעילה שירצה אבא והובא שיטה זו בהר"נ לגיטין רפ"ג אף דיש חולקים בזה וכן הוא שיטת היש"ש לב"ק פ"ה בפ"ב דגבי ע"מ שירצה אבא לא חיישינן בכזה לאין ברירה וגם הא עיקר מילתא דבדאורייתא אין ברירה זהו רק מספיקא דחיישינן בדאורייתא וכמש"כ הפני יהושע לגיטין (דף כ"ה) ועיין ביש"ש לב"ק ע"כ טוב שיעשה כן היינו שיתירו לו ע"מ שיגיד להם תיכף אחר שיתירו לו את עצם השבועה וכשלא ימחו לו אז יהי' מועיל היתר שבועתו לפי דעת הפוסקים דלא חיישינן בזה לחשש ברירה. הן משום דהא ספק לן שמא גם בדאורייתא יש ברירה או שמא הלכה כהסוברים דהיכא דהוא בע"מ בדבר שיתברר בסוף דאמרינן בזה יש ברירה ותיכף כשיגיד להם עצם שבועתו אז יתירו לו מחדש שנית והוי אז בעת שיגיד להם עצם הסוד שלו שני ספיקות היינו ספק ספיקא ספק א' שמא יש ברירה א"כ ניתר שבועתו מכבר ואת"ל אין ברירה אכתי ספק שמא הדין הוא דלא חיישינן למיתה לזמן מועט כפי שיטת רוב הפוסקים דס"ל כן ויש לנו ספק ספיקא מעליא ובפרט דהעיקר הוא כהסוברין דלזמן מועט לא חיישינן למיתה ורק לרווחא דמילתא כתבנו עצה זו וע"כ אף בספק ספיקא גרוע ג"כ יש לנו לסמוך ע"ז וכעין כל מידי דרבנן דסמכינן אף על ס"ס שאינו בדיני כללי הס"ס ומקודם שיגלה הסוד יזהירו לו דאם יודע בעצמו דיש בזה איזה חשש איסורא ומוציא דיבה וכיוצא בזה דבזה לא יסכימו להתירו וימחו ע"ז ההיתר ולפ"ז יהי' נכשל בחומר שבועה במה שגילה הסוד וע"כ יזהר שלא יבא לידי כך ואחר האזהרה של הב"ד יכולין לעשות כן: סימן כה ב"ה יום ו' ט' תמוז תר"ט לפ"ק. אל כבוד הרב הג' וכו'

א) אחדשה"ט מכתבו הגיעני במה שדרש ממני ע"ד המבואר ביו"ד סי' רס"ג סעי' ב' וסעי' ג' במתו אחיו מחמת מילה דאין למולו אלא ממתינין לו עד שיגדיל ויתחזק כחו וכן הוא בהרמב"ם פ"א ה' מילה ה' י"ח ודעת כת"ר לפרש כוונתם דעד שיהי' בן שמנה עשר או חמשה עשר שנה אין למולו והאריך בזה וכבר מבואר בנו"ב במ"ת ח' יו"ד סי' קס"ה שכתב דלולי דבריהם הי' אומר שלא למולו כלל אף בעת שיגדל כי סתמא אמרו ביבמות (ד' ס"ד) שלישי לא תמול כו' ואמנם בשבת כו' א' ר"נ פעם א' הלכתי כו' ואמרתי לה המתיני עד שיבלע בו דמו כו' ודלמא שא"ה שראינו כו' ועוד י"ל אולי ר"נ דהתיר למולו אחר שיבלע בו דמו סובר כרשב"ג דבתלת זימני הוי חזקה ולכך לא הקפיד על מיתות הראשונים כי אם להמתין עד שנבלע בו דמו כו' ועיין בתוס' חולין (ד' מ"ז