עין יצחק חלק א קכה

איזה עצה לעשות ולתקן עובי המחצלת שעושין להפסיק. שלא יהי' חשש זוחלין כלל מ"מ איך סתמו הרמב"ם והשו"ע לכתוב כן בקצרה ולתת מקום שיוכל לטעות בזה"ל שכתבו כן ובפרט למה שדרשתי להיודעים בזה ואמרו לי כי אין מציאות כלל ולומר שיפסיקו במחיצה מן מחצלת שלא יצאו המים דרך המחצלת לחוץ כלל וע"כ מוכח מזה וכשיטת הרשב"א והמחבר בסעי' נ"א דניקב המקוה כו' כשר לפי שאין זחילתן ניכרת

ב) והנה פשט לשון הרשב"א והשו"ע משמע דהעיקר תלוי אם אין נראה הזחילה למעלה בתוך המקוה שהיא מזחלת דכשירה דכן הוא פשט לשון דאמרו לפי שאין זחילתן ניכרת דמשמעות הפשט הוא דמי שרואה את המקוה למעלה אינו מכיר אם היא מזחלת. וכן מורה הלשון שכתב הר"ש בפ' ה' למקוואות משנה ה' על הא דנוטפים שעשאן זוחלין שכתב הר"ש כגון מקוה שנפרץ על שפתו וכ"כ הרא"ש שם והמרדכי לשבועות שהובא בב"י סי' ר"א וכ"כ הרע"ב במשניות שם ג"כ בזה"ל דמקוה שפרץ על שפתו ומימיו יוצאין וזוחלין וכתבו כולם לשון שנפרץ על שפתו וצריך ביאור מדוע נקטו כולם לכתוב לשון זה ומוכח דכוונתם הוא להורות דפסול זוחלין אינו רק היכא דניכר על שפתו למעלה אבל בנפרץ למטה בתוך המקוה אז אינו ניכר למעלה רק ביוצאין המים דרך נקב גדול דאז ניכר למעלה ממרוצת המים שניכר לכל שהם זוחלין משא"כ בנקב קטן דאז בניקב למעלה אף בנקב קטן מקרי זוחלין משום דניכר לכל זחילתן משא"כ בניקב למטה בנקב קטן דאין ניכר למעלה זחילתן אין זה מקרי זוחלין למיפסל להמקוה ואף דמי שרואה מבחוץ למקוה רואה שמי המקוה זוחלין לחוץ דרך הנקב דמ"מ אין זה פוסל להמקוה כיון דאין זחילתן ניכרת למי שרואה את המקוה למעלה מהמקוה ומש"כ הרשב"א והמחבר להלשון דניקב המקוה ומימיו נוטפים מעט מעט זהו לפי דאם המים יוצאים בקילוח גדול בלא הפסק כלל אז ממילא ניכר גם למעלה מן הילוך המים שנחסרים שלפי ראות עיניו למעלה מכיר ויודע מיד בראייתו מלמעלה על המקוה כי המקוה זוחל לחוץ משא"כ אם הנקב קטן ונוטפים מעט מעט אם אין ניכר למעלה מעל המקוה כי המקוה זוחל לחוץ דע"ז שייך הטעם שכתבו דאין זחילתן ניכרת ועיקר הענין מן פסול זוחלין תלוי רק אם הי' ניכר למעלה זחילתן אבל אם לא הי' ניכר למעלה זחילתן אין דינה כזוחלין וכשירה

ג) וראיתי כעת בשו"ת מעיל צדקה סי' ל"ט שכתב דאם יוצא הזחילה דרך נקב קטן אין זה זחילה וכשירה ובאמת כדבריו מוכח כן מהך דסעי' ב' דכתבו דסותם הנהר במפץ והוא כעין מחצלת וסתמו בזה דמוכח מזה כדברי המעיל צדקה הנ"ל וכמש"כ לעיל וידעתי מה דיש לדחוק בזה אבל פשטות הענין מורה כדברי המעיל צדקה הנ"ל. דע"כ הי' איזה כוונה במה שכתבו הרמב"ם והמחבר לשון דלפיכך צריך להקיף מפץ וכיוצא בו באותו הנהר המעורב כו' וזהו מן הך דאבוה דשמואל מפצי להו וכפי' הרמב"ם ע"ז דלמה להו למכתב לשון מפץ וכיוצא כו' ובוודאי הלא דבר הוא וע"כ וודאי אתו להורות לנו הך דינא דעיקר חשש זוחלין אינו רק היכא דניכר זחילתן אבל היכא דאינו ניכר הזחילה וכמו במפץ וכיוצא בו בכה"ג אין לחוש לזוחלין. ואשמעינן דין מחודש בזה שכתבו דצריך להקיף מפץ כו'. ובאמת כן משמע מן מה דתנן במשנה פ"ה דמקוואות משנה ה' דסומך במקל וקנה או זב וזבה סותמין ביד כו' וכן שם משנה ו' דגודר כלים כדי שלא יהי' זוחלין ובכל הנך קשה לעשות שלא יזובו המים דרך הכלים ודרך סתימת המקל והקנה והידים וע"כ העיקר הוא דכיון דע"י אלו הסתימות אינו ניכר הזחילה ע"כ אין פוסל זה משום זוחלין וגם יש לצרף ולדון בזה דהא יש שיטת הרבה פוסקים דפסול זוחלין אינו רק מדרבנן. ולכן לדינא הוי ס"ס בדאורייתא וספק א' בדרבנן דמקילינן בכה"ג וע"כ אף דנימא דהך דמעיל צדקה אינו אלא ספק. מ"מ הא הוי ס"ס בדאורייתא וספק אחד בדרבנן דאזלינן לקולא וע"כ לדעתי העיקר הוא דאם ראו בהמקוה למעלה ולא הי' ניכר הזחילה למעלה אז אותן שעברו וטבלו אין צריכין לחזור ולטבול דיש לסמוך בכה"ג על דברי המעיל צדקה וכמו שכתבתי לחזק דבריו. מהיום ולהלן אין לטבול עד שיתקנו המקוה שלא יהי' זוחלין כלל: סימן כג

מה שהשבתי לרב גדול א' בדבר הענין מן השו"ב והש"ץ דמחנם שנתן כתב ע"ע באו"ש בעת שנתקבל להם לשו"ב וש"ץ שאם יעקור דירתו מהם למקום אחר יהי' אסור פיו לקולו וידיו לשחיטתו ובאו"ש כו' וכעת נסע למק"א וקיבל שם כתב ואח"ז בא לביתו לקהילתו ונתרצו אנשי קהילתו להרשותו שיתיר נדרן ושבועתו כדין והשו"ב אומר כי הי' שוגג בהוראה זו שהי' סובר לפי דאינם נותנים להמשוררים שלו מה שהבטיחו לו ליתן מזונותיהם וע"כ הי' סובר שמותר לו להתקבל במק"א וכן אומר שלא נתן ת"כ ולא קיבל ע"ז או"ש בפי' וכת"ר נסתפק בכ"ז אם מותרין אנשי קהילתו לקבלו לשו"ב וש"ץ כי חושש בכ"ז והאריך בזה בקונטרסו וביקש ממני לחוות דעתי בזה: תשובה בקצרה

א) והוא כי בעיקר הענין נראה לי כי הפירוש לשון דירה ע"פ לשון בני אדם הוא המקום שדר שם עם ב"ב כמבואר ביו"ד סי' רי"ז סעי' ל"ב ברמ"א ועיין מזה ביו"ד סי' רי"ח סעי' ו' מה שהביא שם בשם הרמב"ן. וכן ראיתי בתשובת הרמב"ן המיוחסות בסי' רס"ז ועכ"פ מבואר בהרמ"א בסי' רי"ז הנ"ל דלשון דירה הוא בלשון ב"א המקום שדר שם עם ב"ב וזהו כעין הא דסוכה (דף כ"ח ע"ב) דמה דירה איש ואשתו כו' וכן הוא ל' ב"א האידנא: ע"כ לא עבר על השבועה והאיסור כלל דהא לשון האיסור הי' שאינו רשאי לעקור דירתו בלתי רשות אנשי עירו א"כ י"ל דכוונתו וכוונת אנשי קהילתו לא הי' רק שאינו רשאי לעקור דירתו היינו הוא ואשתו וב"ב שהם ביחד נקראים בלשון דירה וכן לשון עקירה הוא בכולי ש"ס מקרי בעקירת כולו ואילו בנשאר בפנים מקצתו אין זה מקרי עקירה גבי חיובי שבת כמבואר בשבת (דף צ"א) דאגד כלי שמי' אגד משום דעקירה הוא שיהי' נעקר כולו היכא דדנין על החפץ וכן כל כיוצא בזה בענין לשון עקירה וכן במה דמיירינן בענין הדירה בעינן שיהי' עוקר כל דירתו בשלימות וכן מצינו בפסחים (דף פ' ע"א) דאמרו מאן ציית דעקר סוכו ומשכני'. דלשון עקירה הוא שיהי' עוקר כל אשר לו משם. ויכול להיות דעיקר קפידת אנשי עירו בעת שקבלוהו לש"ץ ושו"ב לא הי' רק שלא יעקור דירתו בשלימות בלתי רשותם. אבל על קבלת הכתב מן עיר אחרת לא הקפידו משום דאז הברירה בידם אם להרשותו או למחות בידו שלא לעקור דירתו עם אשתו מהם ואז יהי' מוכרח להשאר לש"ץ ושו"ב א"כ לפ"ז לא עבר כלל מעולם על השבועה והאיסור ומ"מ אין אני סומך ע"ז לבד להתירו בלא התרת האו"ש מפאת חומר הענין

ב) וגם הא אומר הש"ץ והשו"ב שהי' סובר דעושה בהיתר מפאת מה שלא ראו אנשי עירו ליתן המזונות מידי יום ביומו להמשוררים שלו ואף דבאמת הדין הוא דכל זמן שלא תבע מהם לא עברו על התקשרותם. וכמו שראיתי בשו"ת עבודת גרשוני סי' ז' כיוצא בו וראייתו מן ב"מ (דף קי"א) ע"ש מ"מ אין זה פשוט כ"כ לכל דהא חזינן דהעבודת הגרשוני מפלפל בזה וכבר כתבתי בספרי באר יצחק ונחל יצחק בכמה דוכתי דהיכא דלא הוי דבר פשוט כ"כ נאמן