עין יצחק חלק א קכד

ירבו הנוטפין כו' דמשמע דלא חיישינן לשמא רבו מי גשמים: והטעם נ"ל לפי מש"כ הפני יהושע לשבת (דף ס"ה ע"ב) דכתב דהך ברייתא דתורת כהנים דאיירי בפסול שאובים ודריש מן היקישא דמים למקוה ז"א אלא דרבנן להסוברים כן ואסמכתא בעלמא היא. וא"כ ה"ה לענין פסול זוחלין ונוטפין דדריש שם ג"כ אינו אלא דרבנן אבל לפי' ר"ת וסייעתו דהך ברייתא דת"כ פסולא דאורייתא נינהו א"כ ה"ה פסול זוחלין ונוטפין ג"כ הוי מה"ת עכ"ל הפ"י שם וידוע שיטת הרמב"ם פ"ד ה' מקוואות ה"ב דאף כולי שאוב אינו פסול רק מדרבנן והובא בבית יוסף ליו"ד סי' ר"א ובשו"ע שם ובש"ך שם ס"ק קמ"ד ובט"ז שם ס"ק פ"ד

ג) ולשיטת הרמב"ם וסייעתו אף בספק אי רבו שאוב כשר משום דבספק שאובין אזלינן לקולא וכמש"כ הש"ך שם ס"ק קמ"ד לשיטתייהו ולפ"ז ה"ה בספק נוטפין רבו על הזוחלין ג"כ מבעי להיות כשר דהכל הוא לשיטתם רק מדרבנן דאינו אלא אסמכתא בעלמא כנ"ל. וע"כ אתי שפיר מה דכתב הרמב"ם דדווקא ברבו נוטפין בוודאי אז פוסל אבל לא מספיקא משום דג"ז ה"ל ספק דרבנן להקל כמו ספק מים שאובין אבל לדידן דקיי"ל דרובו שאוב נפסל מה"ת כמבואר בסי' ר"א סעי' ג' ובכל הסי' שם א"כ ה"ה פסול זוחלין ג"כ פסול מה"ת וכמש"כ הרמ"א סי' ר"א סעי' ב' בהג"ה בשם התה"ד והמהרי"ק דפסול זוחלין הוא מה"ת ולפ"ז י"ל דהמחבר דגריר בתר שי' הרמב"ם דכולו שאוב אינו רק דרבנן כמש"כ הפ"י כנ"ל: וע"כ כתב המחבר כלשון הרמב"ם דדווקא ברובו מי גשמים בוודאי אם נפסלין ולא מספיקא משום דהוי ככל ספק דרבנן לקולא. אבל לשיטת הרמ"א בסעי' ג' דרובו שאוב פסול מה"ת. א"כ ה"ה פסול זוחלין פסול מה"ת שפיר כתבו הפוסקים והט"ז דאף מספק שמא ירבו מי גשמים נפסלין. ולפ"ז מתורץ דברי הראב"ד, שכתב בכוונת הרמב"ם דלכן נהרות פסולים לקדש מי חטאת משום דיש לחוש אף מספיקא דשמא רבו מי גשמים לפי דבמי חטאת הוי ספק דאורייתא אם רבו מי גשמים ונתבטל המעיין ואין דינו כמעיין וע"כ אזלינן לחומרא אבל גבי פסול זוחלין דאף אם רבו נוטפין על הזוחלין אינו רק פסולי דרבנן לשיטת הרמב"ם וכמש"כ הפ"י ע"כ כתב הרמב"ם בפ"ט ה' מקוואות ה' י"ג דדוקא ברבו מי גשמים על הנוטפין אז נפסלין אבל מספק לא חיישינן לפי דהא הוי ספק בדרבנן דאזלינן לקולא

ד) וזה מוכרע בל"ז דהא הראב"ד בהשגות ה' פרה פ"ו כתב דלכן לא פסלו שארי נהרות לפי שאין מתערבין בהם מי גשמים מחצה ע"ש ומשמע אילו הי' מתערבין בהם מי גשמים מחצה היו נפסלין ובאמת לקמן ה' מקוואות פ' ט' ה' י"ג כתב שם הכ"מ בשם בעל הנפש להראב"ד שכתב דלענין פסול זוחלין לא מיפסל במחצה על מחצה רק שירבו מי גשמים אז נפסלין אלא למי חטאת מיפסל אף במחצה על מחצה ע"ש בתי' הב' וכן לשון הרמב"ם דדווקא ברבו מי גשמים נפסלין בזוחלין ומשמע דבמחצה על מחצה לא נפסלין וע"כ מוכח דשא"ה בהלכות מקוואות דמיירי בפסול זוחלין דהוי רק מדרבנן ע"כ לא מיפסל עד שיהי' רוב מי גשמים משא"כ בה' פרה דמיירי בפסול מה דלא הוי מעיין. ומה"ת בעינן שם דווקא מעיין ע"כ מיירי שם בפסול דאורייתא לכן מיפסל אף במחצה מי גשמים

ה) והנה ביו"ד סי' ר"א סעי' ב' בש"ך ס"ק ו' כתב בשם הב"י בשם בעל הנפש להראב"ד דלענין אשבורן אפי' אין הזוחלין רובא רק שהם שוה בשוה כל שאין הנוטפין רובא ה"ה כמעיין כו' וסיים הש"ך וצ"ע לדינא דהא נוטפין מדאורייתא פסולין כו' ועיין בחולין (דף כ"ח וכ"ט) גבי מחצה על מחצה כרוב עכ"ל הש"ך אכן לפמש"כ בשם הפני יהושע דלהסוברין שאוב אינו פסול רק מדרבנן דה"ה פסול זוחלין אינו רק מדרבנן. אתי שפיר מה שכתב הרמב"ם דדוקא רבו מי גשמים על הזוחלין פסולים אבל מחצה על מחצה לא נפסל כיון דאינו רק מדרבנן וראיתי בבית יוסף ליו"ד סי' ר"א שכתב בשם תה"ד והמהרי"ק דפסול נוטפין רבו על הזוחלין הוי פסול מה"ת והביא בשם המרדכי שכתב דאינו אלא דרבנן והדרכי משה שם ס"ק ז' כתב בשם המרדכי בשם ר"י דסובר דפסול זחילה אינו רק דרבנן ע"ש מש"כ שם. וי"ל לפי דברי הפני יהושע הנ"ל דמאן דס"ל דפסול שאיבה אינו רק דרבנן דה"ה פסול זוחלין כנ"ל א"כ י"ל דהר"י אזיל לטעמי' דס"ל דכולי שאוב אינו רק דרבנן כמבואר בכמה דברי התוס' בש"ס והובא בטור יו"ד סי' ר"א ובב"י שם ע"כ שפיר כתב הר"י דפסול זוחלין ג"כ אינו רק פסול דרבנן וכפי דברי הפ"י הנ"ל ויש לדון הרבה במש"כ הדרכי משה שם דאף פסול זוחלין הוי מה"ת עכ"ז החשש שמא ירבו הנוטפין אינו רק חששא דרבנן וזה אתי שפיר לשיטת הר"ת בבכורות (דף נ"ו) דכתב דאף לדברי רב ואבוה דשמואל דמחמירי משום חשש מי גשמים אין זה רק מדרבנן משום דמה"ת אמרינן קמא קמא בטיל

ו) ויש להאריך בכ"ז הרבה והוכרחתי לקצר באמצע והעיקר מה שנצרך לענינינו במה שכתבתי בקונטריסי הראשון בטעמי' של הרמב"ם שהביא דברי התוספתא דחופר בצד הנהר והים דינו כמקוה והחופר בצד המעיין דינו כמעיין משום דבנהרות יש לחוש למי גשמים דרבו על הנוטפין וכמש"כ הכ"מ שם דזהו לפי דשם מיירי במה דבעינן מה"ת מעיין ע"כ ממילא חיישינן אף מספיקא דשמא רבו מי גשמים ואינו קשה ע"ז מהא שכתב הרמב"ם ה' מקוואות פ"ט ה' י"ג דדוקא ברבו מי גשמים על מי הנהר אין מטהרין בזוחלין אלא באשבורן דמשמע דוקא היכא דידוע דרבו מי גשמים בזה נפסלים אבל מספיקא שמא רבו מי גשמים לא נפסלים משום דהא בפסול זוחלין לשיטת הרמב"ם אינו רק דרבנן לדברי הפ"י כנ"ל ע"כ מספיקא לא חיישינן משא"כ היכא דבעינן מים חיים ע"כ מספק שמא רבו מי גשמים ואין שם מעיין עליו בזה אזלינן לחומרא כמו כל ספק דאורייתא ע"כ כתב הרמב"ם דחופר בצד הנהר דינו כמקוה משא"כ בחופר בצד המעיין דינו כמעיין אכן לדידן דכתב הרמ"א בסעי' ב' דיש לנו לסמוך ולהקל לטבול בנהרות במקום שאין מקוה ואין למחות ביד הנוהגין להקל ע"כ י"ל דבכה"ג דינו כמעיין ג"כ ואין לפסול אף בנפלו בו ג' לוגין שאובין וכמש"כ בקונטריסי הראשון: סימן כב

נשאלתי ע"ד מקוה שנמצא מים מבחוץ להמקוה על הארץ שיצאו מן המקוה ויש בזה חשש זוחלין והאריך כת"ר קצת בזה

א) והנני להשיבו בקצרה כי אין ביכולתי כעת להאריך. והוא כי הרשב"א והובא ביו"ד סי' ר"א סעי' נ"א כתב דדוקא בזחילתו ניכרת פוסל זוחלין והחתם סופר בסי' רי"א כתב להביא ראיות לדבריו. ולדעתי נראה להוכיח כן מן מש"כ הרמב"ם בפ"ט ה' מקוואות והובא ביו"ד שם סעי' ב' בזה"ל דאם רבו גשמים על מי הנהר אינם מטהרים בזוחלין אלא באשבורן לפיכך צריך להקיף מפץ פירוש כעין מחצלת וכיוצא בו באותו הנהר המעורב עד שיקוו המים ויטבול בהם עכ"ל וזה פשוט וידוע דמפץ היינו מחצלת אי אפשר שלא יצאו המים דרך שם לחוץ. א"כ מוכח מן מה שכתבו הרמב"ם והשו"ע בלא שום חולק כלל דע"י מחיצה מן מחצלת מהני לצאת מן חשש זוחלין הרי דס"ל ג"כ להדיא דאין לחוש לזוחלין אם אין הזחילה ניכרת ואף דאולי יש