עין יצחק חלק א קכג

בירושלמי יומא פ"ג ה' ח' דאמת המים היתה מושכת לו מעיטם והי' רגלו בדרום פתוחין כרימון ועיין שם בשירי קרבן משא"כ אם אין הנקב כשפה"נ עדיין י"ל דע"י נקבי הקרקע דחלחולי מחלחלא אין דינו כמעיין אך באמת אין אנו צריכין בזה להוכחות דהא כן מבואר בתוספתא להדיא דאם נמשך החפירה ממעיין דינו כמעיין וגם המשכנות יעקב מודה בחפירה הנמשכת ממעיין דרך נקבי הקרקע דינו כמעיין אף דאין בנקבי הקרקע כשפה"נ וכמבואר ביו"ד סי' ר"א סעי' נ"ב ברמ"א שם. רק המשכנות יעקב כתב לדון ע"פ תוספתא והרמב"ם לחלק בין נמשך מנהר לנמשך ממעיין. אבל לפמש"כ אין לחלק ביניהם ונדחה יסודו ואף דלשון הרמ"א בסי' ר"א בסעי' ב' דכתב דאין למחות ביד הנוהגים לטבול בנהרות ומשמע דלכתחילה אין לטבול בנהרות אם בא לימלך ז"א אלא בחשש זוחלין דהוי חשש דאורייתא משא"כ בחשש שאובין היכא דהרוב אינן שאובין יש לסמוך גם לכתחילה היכא דקשה לנקות המקוה כמבואר שם בסעי' מ' ברמ"א

יב) עוד נלע"ד ברור ופשוט דאף לפי חומרת המשכנות יעקב עפ"י התוספתא ג"כ אין מקום להחמיר היכא דהחפירה רחוק ד' אמות מן הנהר ולא חיישינן דשמא מי הנהר נמשכין שם רק תלינן דמן הסתם יש לו מקור נובע לבדו דהא לשון התוספתא והרמב"ם כן הוא דהחופר בצד הנהר וצד הים ובמקום הביצים הם כמו תמצית וחופר בצד המעיין ה"ה כמעיין הרי דתני בלשון בצד ומצינו בע"ג (דף נ') בהא דתנן שם בצד מרקוליס אסורות אמרו בגמ' שם במקורבות ד"ה דאסורות כי פליגי במרוחקות ופריך והא בצד מרקוליס קתני ומשני מאי בצד בצד ד' אמות דידי' ופי' רש"י במרוחקות היינו בארבע אמות ועיין בתוס' שם. וע"ז מקשה הגמ' והא בצד קתני הרי דלשון בצד פירושו הוא בתוך ארבע אמות אבל ברחוק ד' אמות לא שייך לומר בזה לשון בצד א"כ ה"ה הכא דתני בתוספתא בלשון בצד הים ובצד הנהר ובמקום ביצים כו': משמע להדיא דרק תוך ד' אמות מן הים והנהר יש לחוש דמי נהרות נמשכים שם אבל ברחוק ד' אמות לא חיישינן לזה ורק במקום הביצים שאני והנה המשכנות יעקב כתב דבמקום נהרות יש לחוש דאין שם מעיין עליו וסתם בזה אבל באמת חזינן דהתוספתא והרמב"ם אמרו במי ביצים נקטו בלשונם במקום ביצים ובנהרות אמרו בצד ולא אמרו החופר במקום נהרות ובמקום הביצים אלא אמרו מקום ביצים וצד נהרות א"כ מוכח דאף במקום נהרות לא חיישינן אף להתוספתא והרמב"ם כי אם בצד נהרות היינו בתוך ד' אמות לנהרות אבל ברחוק ביותר מד"א מהנהר לא חיישינן אלא תלינן דמן הסתם יש לו מעיין בעצמו לכן אם המקוה רחוק ביותר מד"א מהנהר אין מקום להחמיר אף לפי פירוש המשכנות יעקב והתוספתא והרמב"ם ובלא זה כבר נתבאר דאין ראי' מהתוספתא לדינא וכן מהרמב"ם אין ראי' לדידן כפי שכתב הרמ"א בסעי' ב' ע"כ דעתי מסכמת להקל אם המקוה רחוקה ביותר מן ארבע אמות מן הנהר דכמו דהקילו במעיין דנפלו שם ג' לוגין שאובין דאם אפשר לנקותה כו' טוב להחמיר אבל אם יש טורח גדול בדבר או בדיעבד שלא עשו כן יש לסמוך אמקילין דסוברין דאין שאיבה פוסלת במעיין וכמבואר כלשון הזה בסי' ר"א סעי' מ"ם בהגהת הרמ"א דהך קולא יש לנהוג גם במקוואות הסמוכים להנהר ועכ"פ ברחוקה ארבעה אמות מהנהר גם לדברי התוספתא יש להקל כן וכיון דעיקר חשש ג' לוגין שאובין אינו אלא דרבנן יש לנו לסמוך ולהקל ע"פ כל מה שנתבאר בעז"ה

יג) וחכם א' רצה לומר דכוונת התוספתא דחופר בצד הנהר היינו שהמשיך מים מן הנהר דרך שפת הבור בעת התפשטות הנהר ונשארו בבור אחר שנפסקו מהנהר ע"כ יש להם דין מקוה אבל בנובע דרך נקבי הקרקע וודאי דין מעיין להחפירה עכ"ל וזה גרם לו שלא ראה בתוספתא עצמו וברמב"ם אלא ראה באחרונים שהביאו בקצרה דברי המשכנות יעקב אבל אילו ראה בתוספתא ובלשון הרמב"ם לא הי' כותב כן. דהא מבואר בתוספתא וברמב"ם דחופר בצד הנהר וצד הים הם כמו תמצית אבל חופר בצד המעיין דין מעיין להחפירה. ואם מיירי בבא דרך שפת הבור ונפסקו א"כ גם בסיפא בבא מהמעיין דרך שפת הבור ונפסקו ג"כ אין דינו כמעיין כמבואר בתוספתא בפירוש ובמשנה פ"ה מקוואות מ"א דאם הופסק מהמעיין אין דינו כמעיין ע"ש וע"כ מוכח דמיירי בבאו דרך נקבי הקרקע ע"כ אין מקום לדברי החכם הנ"ל: סימן כא

כ"ז כתבתי במה שהשבתי בעז"ה לרב גאון אחד אשר דרש ממני ע"ז. ואחר שהשבתי אליו הקשה לי על מה שהשבתיו וזהו תשובתי שנית

א) מה שהקשה כת"ר על מה שכתבתי בשם הראב"ד דכתב בכוונת הרמב"ם דפסל נהרות לקידוש דזהו משום חשש מי גשמים ותמה כת"ר הלא מבואר ברמב"ם ה' מקוואות פ"ט ה' י"ג דדוקא ברבו מי גשמים על מי הנהר אין מטהרים בזוחלים אלא באשבורן דמשמע דוקא היכא דרבו מי גשמים בזה נפסלים אבל היכא דמספקא לן אם רבו מי גשמים לא נפסל עכ"ל כת"ר הנה זה הקושי' לא תסוב אלי רק על הראב"ד דכתב כן בכוונת הרמב"ם ובל"ז יש להקשות כן על דברי הכ"מ במקוואות פ"ט ה' י"ג שכתב שם דהרמב"ם ס"ל דאף בימי תשרי איכא למיחש שמא ירבו נוטפים על הזוחלין כו' והובא בביאור הגר"א זצ"ל סי' ר"א ס"ק י"ז הרי דמספיקא ס"ל דהרמב"ם חייש לזה אף היכא דהוי ספק וע"כ מוכח דלאו דוקא הוא בלשון הרמב"ם אלא דאם רבו מי גשמים נפסלים בוודאי וממילא היכא דאינו ידוע ממילא מיפסל מספיקא כמו דפסל סתם נהרות ג"כ למי חטאת וזהו מן טעם הראב"ד הנ"ל וכן מוכח דהא לשון הרמב"ם הנ"ל הובא בשו"ע יו"ד סי' ר"א סעי' ב' שכתב שם המחבר דאם רבו מי גשמים על מי הנהר אינם מטהרין בזוחלין אלא באשבורן משמע דמספיקא לא חייש שמא רבו מי גשמים: והרמ"א סיים שם על לשון המחבר בזה"ל וכן נכון להורות ולהחמיר כו' אבל יש מתירים כו' וכתב הט"ז שם ס"ק ד' פירושו דיש לחוש להחמיר לטבול בנהרות מטעם שמא ירבו מי גשמים א"כ קשה דאיך סיים על דברי המחבר דכן נכון להחמיר אף מספק שמא ירבו כו' כמש"כ הט"ז כנ"ל במקום דהובא דברי הרמב"ם בלשון המחבר שם וע"כ מוכח דלשון הרמב"ם וה"ה לשון המחבר הוא לאו דווקא

ב) והעיקר מה שנלענ"ד בכ"ז והוא דבאמת בהר"מ ורש"י והתוס' והרא"ש ושארי ראשונים משמע להדיא דאף מספק שמא רבו הנוטפים ג"כ חיישינן. ושפיר כתבו הט"ז וש"פ לדינא דאף מספק ג"כ חיישינן. ועיין בבית יוסף סי' ר"א ובשיטת הרמב"ם דלא מחמיר מספיקא נלע"ד טעמו דס"ל כגירסת הש"ס בשבת (ד' ס"ה) דגרסי שם סבר שלא ירבו הנוטפין כו' ולא כגירסת הש"ס בכורות (דף נ"ה) דגרס שם שמא ירבו הנוטפין כו' כאשר יבואר הטעם להלן דמספיקא לא חיישינן והא דחיישו בשבת שם י"ל בזה כמש"כ בספר בעל הנפש להראב"ד בשער המים בשם הספרי דנהר פרת מתמעמי והולך בבבל ועיקר הנהר הנמשך הוא מן מי גשמים הרבין עליו ע"ש בבעל הנפש שכתב עפ"ז דדווקא בנהר פרת אמרו כן א"כ י"ל לפ"ז דהא דשבת הוי כן דווקא בנהר פרת דהוי כמו דידוע דרבו מי גשמים שם אבל מספיקא י"ל כיון דאמרו שלא