עין יצחק חלק א קיד

כו' אי הלכה כר"ש או כרבנן ואסור באכילה מספיקא שמא ריחמתו עכ"ל ולדברי הב"ש הנ"ל וכמש"כ בספרי באר יצחק א"כ קשה מאי מקשה הגמ' הא י"ל כיון דמספקא לי' אי הלכה כרשב"ג או כרבנן א"כ איכא ספק ספיקא ספק שמא הלכה כרשב"ג דפטור בוודאי מבכורה ואת"ל כרבנן אכתי ספק שמא פטורה מבכורה דהא לרבנן ג"כ אינו אלא ספק בכור כמבואר שם בברייתא וכפי' רש"י בד"ה וכי תימא מספקא לי' כ' דלרבנן אסור באכילה מספיקא וע"כ מוכח דכה"ג לא דיינינן בס"ס משום דהוי שם א' וגרע מזה וקשה על הב"ש

[ג] ויש לתרץ דאין זה סתירה להב"ש ולמש"כ בספרי דהא כתבו התו' בכתובות (ד' ט' ע"א) ד"ה ואבע"א כו' דאם הוי רוב ברצון חשוב לרוב גמור לא דיינינן לי' לס"ס. וכמבואר בכללי ס"ס א"כ ה"ה בספק הלכה כרשב"ג או כרבנן כיון דכלל הוא בידינו יחיד ורבים הלכה כרבים א"כ הא הרוב סותר לספק זה. ואף דיש לחלק בראי' דכתובות הזאת עכ"ז י"ל כן לפי דכה"ג מצאתי בכסף משנה ה' בכורים פ"ז הלכה י"ב שכתב לתמוה כיון דמספקא לן אי הלכה כר"א נגד רבנן או לאו א"כ חזר הדין לפסוק כרבנן כיון דרבים נינהו עכ"ל הכ"מ ומסוגיא דשמעתין ראי' לדברי הכ"מ ולכן א"ש הא דקאמרו בהך סוגיא וכי תימא דלכן אסורה באכילה כיון דמספקא לי' אי הלכה כרשב"ג או כרבנן א"כ אמאי פטורה מבכורה אבל הא דאסורה א"ש משום דאין זה נחשב לס"ס כנ"ל. אך דהוקשו דאמאי פטורה מבכורה כיון דמוכרח הך סברא מסוגיא זו גופא

[ד] ובבכורות (דף י"ט) פליגי ר"ט ור"ע אי הוי בכור דר"ט מספקא לי' ולר"ע פשיטא לי' דלא הוי בכור וכתב הרא"ש שם דהלכה כר"ע וה"ל מחלוקת ואח"כ סתם כו', וקשה לפי הך כלל של הב"ש וכמש"כ בספרי באר יצחק הנ"ל א"כ בלא"ה ה"ל להרא"ש לפסוק כר"ע משום ס"ס ספק דלמא הלכה כר"ע דס"ל בפשיטות דלא הוי בכור ואת"ל כר"ט הא גם לר"ט אינו אלא ספק וי"ל דעדיפא מיני' נקט הרא"ש דהא בלא"ה ה"מ להרא"ש לומר בקצרה דהלכה כר"ע מחבירו ור"ט חבירו הי' כמש"כ הרא"ש בכתובות פ"ט סי' ב' ועיין בש"ך ח"מ סי' כ"ה. וה"ה דה"מ לומר כן. ובנדרים (דף ז') מנודה אני לך ר"ע הי' חוכך להחמיר ואי' שם בגמ' ובר"נ דלר"ע אינו אלא ספק וכתב הר"נ שם דלית הלכתא כר"ע משום דהלכה כר"ע מחבירו ולא מחביריו ולפמש"כ הב"ש א"כ בלא"ה י"ל דהא הוי ספק דלמא הלכה כרבנן דמתירים בוודאי ואת"ל כר"ע אכתי הא אינו אלא ספק אך י"ל דשא"ה בנדרים דאם אסר נכסי חבירו עליו וה"ל בידו לשאול על נדרו א"כ ה"ל דבר שיש לו מתירין דלא מהני ס"ס כמבואר בכללי ס"ס וקצרתי ואפשר דגם ס"ס דדינא לא מהני בדשיל"מ ועיין בש"א סי' צ' ובתשובת רע"א סי' ס"ה אבל במק"א כתבתי להוכיח להיפך ודעתי כי אין לחלק בין ספיקא דדינא לספק במעשה גבי דשיל"מ ואכמ"ל בזה

[ה] ולכאורה יש להעיר מב"ק (ד' צ"ט ע"ב) גבי ההוא מגרומתא דאתא לקמי' דרב כו' דא"ל כו' דלא אוכלך ספק איסורא כו' ופי' רש"י דמספקא ליה אי הלכה כרבנן דאסור או הלכה כר' יוסי דמכשיר. א"כ תקשה לפמש"כ בשם הכ"מ דאי מספקא לן אי הלכה כהיחיד נגד הרבים ה"ל לפסוק יחיד ורבים הלכה כרבים. א"כ ה"ל התם וודאי איסורא דהא רבנן דאסרי הם הרבים. וי"ל דהא התוס' כתבו שם לחד תי' דהי' ברירא לי' דהלכה כר' יוסי דמכשיר רק בפני עם הארץ הי' מחמיר. א"כ אינו קשה כלל ולתי' ב' בשם ר"מ דבטבעת גדולה הי' ידוע לרב דהלכה כר' יוסי רק בשארי טבעות היו מסופק אי הלכה כמותו א"כ הא איתרע בזה הך כללא דיחיד ורבים הלכה כרבים דהא חזינן הכא דלא אזלי בזה אחר הרוב דהא בטבעת הגדולה וודאי הלכה כר' יוסי: רק מספקא לן אי בשארי טבעות ג"כ הלכה כר' יוסי אבל היכא דהוי ספק בעיקר אי נאמר כלל בזה דהלכה כיחיד. ע"כ אמרינן בי' דהלכה כהרבים דהא כיון דמספקא לן אי הלכה כהיחיד וודאי דאזלינן בתר רובא דהא בכל מקום דמספקא לן אי הלכה כיחיד אמרינן בזה הכלל דאחרי רבים להטות ויש להאריך בכלל זה בכ"ד וגם יש לדון מזה בהא דנדרים (ד' נ"ד) דר"ע אוסר בדלועין ומודה לענין מלקות שאינו לוקה ופסק הר"נ שם הלכה כר"ע אע"ג דלא ידעינן אי מחלוקת ואח"כ סתם משום דאזלינן לחומרא כו' אלמא דלא אמרינן ספק ספיקא כעין ס"ס של הב"ש הנ"ל וכן יש להעיר בכ"ז מהא דחולין (ד' למ"ד ע"ב) החליד תחת העור אמרי בי רב אינו יודע. וחד מ"ד מכשיר שם ופסקו שם לחומרא ולא אמרינן דהא ה"ל ס"ס דדינא דאף נגד חזקה מהני ס"ס דדינא כידוע וכן בהא דחולין (ד' ל"ו) דרבי אומר הוכשר ור"ח אמר תולין דמספקא לי' ויש לחלק בכל הנ"ל ואכמ"ל וכן יש לדון בכל הנ"ל ע"פ מש"כ בספרי ח' או"ח סי' ט"ו ענף א' בהכלל דאין ספק מוציא מידי וודאי וע"ש ועיין מזה בח"מ סי' שפ"ו סעי' ג' ובש"ך ס"ק כ"ז ועיין מזה ברמב"ם פ"ו ה' נחלות ה' ד' בלח"מ שם שכתב כעין זה וקצרתי בכ"ז: אות ד

[א] מה שכתב כת"ר לפלפל במה שכתבתי בספרי ח' אה"ע סי' יו"ד ענף ד' בענין ספק אומדנא דמקרי דברים שבלב הנני להשיבו ולהעתיק לו למה שכתבתי מכבר בענין זה. והוא דיש להעיר בזה מן הא דיבמות (דף ס"ד) בתוס' והרא"ש שם סי' י"א דפליגי רבוותא בהא דתנן יוצא בגט אי כופין בשוטי או לא דאין לכפותו שלא יהי' חשש גט מעושה שלא כדין. וכ"כ התוס' כתובות (דף ע' ע"א) בסה"ד דאין לכוף מספק עד שנמצא ראיה ברורה דהא אמרינן גט מעושה שלא כדין פסול ואין להתיר א"א מספק וכן מבואר באה"ע בסי' קנ"ד סעיף כ"א בטור ושו"ע שם וקשה אמאי לא נימא בזה דאם עברו וכפוהו דאף דהוי ספק גט מעושה כדין או לא. עכ"ז לא מבטלין מן ספק אומדנא במחשבתו אם הוי מפאת אונס או שנתרצה מרצונו לזה לפי דשמא מחוייב זה ע"פ דין ומספק לא מבטלין למה שאמר בפי' רוצה אני ועיין בקידושין (דף נו"ן) במה דדייק הש"ס שם דברים שבלב אינן דברים מהא דכופין בג"נ עד שיאמר רוצה אני וברשב"א שם ובב"ב (דף מ"ז) ואכמ"ל]

[ב] ואפשר לחלק דשאני פלוגתא דרבוותא דאחר חתימת הש"ס דיכולים להכריע בזה וכמש"כ הש"ך בספר תקפו כהן דפלוגתא דרבוותא מועיל תפיסה עפ"י טענת קים לי משום דהא יכולין להכריע בזה איך הלכתא משא"כ בספק דנשאר בש"ס לתיקו לא מהני תפיסה לפי דאין חכם יכול להכריע בספק שמקודם חתימת הש"ס והובא זה בספרי באר יצחק ח' אה"ע סי' ו' ענף י"ב ע"ש. ע"כ י"ל דבפלוגתא דרבוותא אי כופין בשוטי או לא לא מקרי ספק אומדנא זו כמו דברים שבלב משום דשמא יבוא חכם א' להכריע את הספק ואז כשיכריע דאין כופין בשוטי א"כ יהי' אז אומדנא דמוכחי לכל דלא גירשה מרצונו הטוב ע"כ חשו שפיר בזה לספק דאורייתא דלחומרא משא"כ בהא דב"ב (דף קמ"ח) דהקדיש נכסיו מהו ונשאר בש"ס בתיקו וכתבתי בספרי שם בכוונת הרא"ש דב"ב שהובא שמה. דזה מקרי ספק אומדנא והוי כמו דברים שבלב דלא מצו לבטל למה שאמר בפיו בפירוש משום דהתם כיון דנשאר בש"ס בתיקו ואין שום חכם יכול להכריע ויהי' לעולם בספק אומדנא ע"כ פסקו שפיר דמקרי דברים שבלב וה"ה בספק במציאות וכמש"כ בספרי שם בסי' י"א דוודאי היכא דלא יוכל