עין יצחק חלק א קיג

לאכילה והא כבש שלם לחד שיטה שם בטל ברוב אבל לפי שיטת המאירי דאביי ס"ל דאיסור בממון חבירו אף דאינו נמשך מחמת הממון אפ"ה לא בטל ע"כ י"ל דאביי הכא בפסחים לטעמי' אזיל לכן הכא גבי חמשה חבורות שנתערבו עורות פסחיהן כיון דנולד האיסור בממונא מחולקים. ע"כ אף איסורא לא בטל כיון דיש בעלים מיוחדים על כל פסח בפ"ע וגם הוי יש לו תובעין דבכה"ג לא בטל לשי' אביי הנ"ל וע"כ קאמר אביי שפיר שם בזה הוי לא חזי לאכילה וי"ל דהך שיטה דס"ל דכבש שלם לא חשיבא חהר"ל ס"ל כשיטת המאירי והבעה"מ הנ"ל

ל) שוב ראיתי די"ל דאף לשי' המאירי והבעה"מ ג"כ שפיר הקשה החוו"ד משום די"ל דוקא היכא דנתערב גוף הממון של חבירו ויש ספק על כל א' מהתערובות של מי הוא וכיון דממונא אינו בטל וכיון דלא נתבטל שם בעלים מהמועט מחמת דממונא לא בטל. ע"כ ממילא גם איסור אינו בטל דנמשך האיסור מחמת הממון דאין סברא דיתבטל לחצאין אבל בהא דפסחים בחמשה שנתערבו עורות פסחיהן דגוף הפסחים המה מבוררים של מי המה ואין ספק נולד עליהם של מי הוא וכיון דלא הוי ספק רק באיסור לבד היכן הוא הטריפה ע"כ אף אביי מודה דבטל ברוב דכיון דלא הוי ספק רק על איסור לבד א"כ דינו כמו כל איסור דבטל ברוב לכ"ע ושפיר הקשה החוו"ד אכן בקונטרס אחר כתבתי תירוץ מורווח בעז"ה על קושיות החוו"ד הנ"ל: סימן טו אות א

[א] מה שהקשה כת"ר במה שכתבתי בספרי באר יצחק ח' יו"ד סי' ט"ו בנידון שותף שלוה מן א"י בריבית דיכול ליקח הריבית מחבירו השותף והעיר ע"ז מהך דיו"ד סי' קס"ט סעי' כ"ב הנני להשיבו והוא כי הבאתי שם לדברי הט"ז ביו"ד סי' ק"ע ס"ק ג' שכתב בשותפים דאם המתעסק נטל המעות בריבית דיכול ליטול הריבית מחבירו והחוות דעת שם פירש לדברי הט"ז דמיירי דלוה שלא בידיעת שותפו אבל לוה בידיעת שותפו אסור ליטול הריבית מחבירו אבל בספר עצי לבונה שם פי' לדברי הט"ז דבכל גווני שרי אם המתעסק לוה מן הא"י ודחה לדברי החוו"ד ע"ש א"כ לפי דברי פירוש עצי לבונה ודאי שרי בנ"ד כיון דהמתעסק לוה ואף דנימא לחוש ולהסתפק למש"כ החוו"ד עכ"ז יפה כתבתי בספרי שם ע"פ הא דמבואר בח"מ סי' ע"ז סעי' ב' ובש"ך ס"ק ט' בשותף שלוה בהסכמת וציווי שותפו דחייב השני וכדין שנים שלוו ובשנים שלוו הא יכול לגבות החצי מכ"א ומחצה השני' בתורת ערבות אם השני אינו רוצה לשלם

[ב] ובענין איסור ריבית היכא דיכול לתבוע ממי שירצה המלוה אם מהלוה או מן הערב יש בזה פלוגתת ראשונים כמבואר בסי' ק"ע סעי' א' דלחד שיטה אינו אסור רק בערב שלוף דוץ. א"כ הוי בנ"ד ספק ספיקא דפלוגתא להיתירא ספק א' שמא הלכה כשיטת כמה ראשונים דס"ל דאינו אסור רק בשלוף דוץ כמבואר בבית יוסף ליו"ד שם שיטות הרבה ראשונים דס"ל כן. ולפי שיטתם ודאי אינו אסור ליטול הריבית בנ"ד והוי כעין מש"כ הש"ך ביו"ד סי' קס"ט ס"ק ס"ט דאם א"ל שלא יהי' לו רק דין ערב מותר ולפי הך שיטת הסוברין דאינו אסור רק בשלוף דוץ. א"כ דינו כמו כל ערב דעלמא דמותר. ואת"ל להחמיר כשיטת רש"י דס"ל דכיון דיכול לגבות משניהם אסור אכתי ספק שמא הלכה כמש"כ העצי לבונה בפירושו לכוונת דברי הט"ז דכיון דהמתעסק לוה בכל גווני שרי משום דממעט חלקו בריוח ולא הוי כמו שלוה לחבירו מחצה כיון דהוא מתעסק כו' והיכא דיש ספק ספיקא להיתירא באיסור ריבית ממילא מוציאין הממון מן הלוה ולא דיינינן בכזה לומר דהא בממון אין הולכין אחר הרוב וכן אחר הס"ס כידוע. דשאני באיסור ריבית כיון דהלוה מרצונו נתחייב וכמש"כ השער המשפט כן בהלכות ריבית סוף סי' קע"ז ומסתברים דבריו וע"כ בנ"ד דהוי ספק ספיקא דדינא להיתירא באיסור ריבית ממילא מחוייב השותף לתת לשותף חבירו הריבית. והעיקר הוא כמש"כ בספרי שם לבאר דבשווי' שליח ללוות דזכה המעות מיד דהגיע המעות ליד שותפו דלוה המעות דבעת קבלתו להמעות באה הזכיי' לשניהם בבת אחת אף מקודם שנתן המעות לשותפות וממילא אחריות המעות הוא על שניהם ע"כ אין זה דומה להך דיו"ד סי' קס"ט סעי' כ"ב דמבואר שם דאם הם באחריות הישראל אסור. דהא בנ"ד אינו מוטל עליו האחריות ביותר מחבירו וע"כ שפיר כתבתי בספרי שם: אות ב

ומה שהקשה על מש"כ בספרי ח' יו"ד סי' כ' שהבאתי קושיות המל"מ על הרא"ה במה שחל קונם על מ"ע דסוכה ולולב ותפילין דהא היכא דישנו בשאלה דוחה לל"ת ועשה דאינו בשאלה כמו במצורע וע"ז תמה כת"ר דאמאי לא הבאתי למש"כ הרשב"א בתשובה ח' ג' סי' שמ"ג שהקשה ג"כ קושיות המל"מ הנ"ל ותי' דשאני מצורע דגדול השלום ע"ז הנני להשיבו כי זה לא נעלם ממני ויעיין מעכ"ת בספרי ח' אה"ע סי' ג' ענף ב' בהשמטות שלי שכתבתי שם בשם הרשב"א לחידושיו ביבמות ד' ה' שכתב ג"כ כהך תי' דשאני מצורע דגדול השלום אבל לד לדינא אינו כן לפי מש"כ התוס' בב"מ (ד' למד) ד"ה הא אין עשה כו'. וביבמות (ד' ה') ד"ה ואכתי איצטריך כו' דלמאן דס"ל מצורע בימי חלוטו מותר בתשמיש לא שייך האי תי' דגדול השלום. וכמש"כ הרשב"א לחידושיו שם. א"כ לפי מה דקיי"ל מצורע בימי חלוטו מותר בתשמיש וכמו שפסק הרמב"ם פ' י' ה' טומאת צרעת א"כ ליכא למימר כהך תי' דגדול השלום וכמש"כ בספרי ח' או"ח סי' כ' ענף ב' יע"ש: ע"כ כתבתי תי' אחר על קושיות המל"מ דאמאי חל קונם על סוכה ולולב ותפילין וא"ש: אות ג

[א] בחלק אה"ע סי' ו' ענף ט' בסופו כתבתי לדון היכא דיש פלוגתת הפוסקים דלחד שיטה מותר ולשיטה ב' הוי ספיקא דדינא דהוי זה ס"ס וכעין מש"כ הב"ש בסי' ע"ז ס"ק י"ד וכעין זה מצאתי בלחם משנה פ"ה ה' סוכה ה' ד' גבי סככה בפשתן דהא דסוכה (ד' י"ב) דארי"ח הושני פישתן אינו יודע ואמרו בגמ' דתרי ולא דייק הוי ספק אי אמר בזה ר' יוחנן כן: וכתב הלח"מ שם דה"ל ספק ספיקא ע"ש. וזהו כדברי הב"ש הנ"ל

[ב] וכעת ראיתי להוכיח להיפך מן בכורות (ד' כ"ד ע"א) דאי' שם תניא הלוקח בהמה מניקה הבא אחריו בכור מספק רשב"ג אומר דבר בחזקתו דאינה מרחמת אא"כ יולדת א' רבה א' ריו"ח ראה חזיר כרוך אחר רחל פטורה מבכורה ואסור באכילה כו' פטור מבכורה כרשב"ג ואסור באכילה כרבנן כו' וכי תימא מספקא לי' אי הלכה כרשב"ג אי כרבנן כו' אי מספקא לי' אמאי פטורה מבכורה ופי' רש"י בד"ה וכי תימא מספקא לי'