עין יצחק חלק א קיב

כד) אכן לכאורה יש עדיין לעיין לפי כל מש"כ דהיכא דלא הי' קנין גמור המועיל בהדיוט או בידו לאתשולי או בזה"ז דאין עליו רק איסורא בעלמא כפי' רש"י ערכין הנ"ל דבכה"ג אין דינו לומר ממונא לא בטל. רק היכא דלא שייך כל הנך אז שפיר אמרינן בהקדש ג"כ ממונא לא בטל משום דלא חמור כח ממון הדיוט מכח הקדש כנ"ל ודלא כהש"ש הנ"ל דעדיין יש לעיין בכ"ז לפמש"כ לעיל דהיכא דהאיסור אינו משום ממון דאז מיבטל כמו נבלה שיש לה בעלים. א"כ ה"ה הכא כיון דהוי באיסור מעילה אף היכא דלא שייך דין ממון א"כ ה"ה אף היכא דשייך דין ממון ג"כ לא שייך בי' לומר ממונא לא בטל אכן יש לחלק דשאני בנבלה דעיקר האיסור אינו מחמת זכותו של חבירו כלל משא"כ במעילה דעיקר האיסור הוי משום דנהנה מחלק גבוה וכדמצינו בב"ב (דף פ"ח) דאמרו על מעילה דמקרי גזל גבוה וכן הוא בשא"ד. רק לענין לדון בי' ממונא לא בטל זה לא שייך בכל הנך שלשה גווני הנ"ל דהא כיון דאין עליו חשיבות ממונא כ"כ א"כ הא אינו דומה לממונא דהדיוט דאמרו עליו דלא בטל אבל באמת אף בכל הך גווני יש זכות קצת להקדש ומקרי נהנה מגבוה דהא אמירה לגבוה כמסירה להדיוט ונהי דמצי למשאלי אבל כ"ז דלא שאל יש זכות להקדש רק כיון דאין דומה זכות ממון הקדש בכל הנך גווני לממון הדיוט ע"כ לא מצינו דנימא גם בכ"ז ממונא לא בטל לפי דיש לחלק דשאני ממון הדיוט דיש עליו חשיבות ביותר משום דיש בו דין ממון גמור ולכן לא שייך בזה לומר לא יהי' ממון הדיוט חמור מן ממון הקדש אבל לעולם עיקר טעם דמעילה הוי משום דנהנה מגבוה ע"כ היכא דיש בו דין ממון גמור להקדש וודאי דאינו בטל כמו כל ממון הדיוט דאמרו דלא בטל האיסור שיוצא מהממון דה"ה באיסור מעילה היוצא מממון הקדש ובאמת כ"ז מוכרח דאל"כ תקשה מהא דנדרים (דף נ"ח) הנ"ל על מ"ד דס"ל דגם נבלה אם יש לה בעלים אינו בטל אף דאיסור אינו יוצא מהממון. א"כ תקשה מהא דהקדש דנדרים הנ"ל דאמרו דלא בטל משום דשיל"מ וע"כ מוכח לחלק דשאני בהקדש משום כל הנך גווני אבל סברת הש"ש הנ"ל אינו נכון כנ"ל דהא לא יהי' כח ממון הדיוט חמור מכח ממון הקדש כנ"ל ועת לקצר

כה) ואין להעיר בכ"ז מהא דאמרו במע"ש דהיכא דאין לו מתירין דבטל ברוב כמו דאמרו בב"מ (דף נ"ג) ואף דפסקו דמע"ש ממון גבוה אפ"ה אין לדון בזה ממונא לא בטל. דהא התם אין האיסור מחמת הממון גבוה דהא אף למ"ד מע"ש ממון הדיוט הוא ג"כ הא מע"ש בכל דיני' עליו וכן לפמש"כ הלח"מ בפ"ו ה' חמץ לחלק בין גבולין לירושלים דמש"כ הרמב"ם דממון גבוה הוא היינו בגבולין ע"ש כיון דאף בירושלים דהוי ממון הדיוט אפ"ה נוהג בו כל קדושת המע"ש אלמא דאין איסורו נוהג משום ממון גבוה שלו ע"כ לא שייך בי' לדון ממונא לא בטל ולכן לא הוי סתירה לדברינו ממה שפסק הרמב"ם דמע"ש בטל ברוב אף שפסק דמע"ש ממון גבוה כנ"ל

כו) וכן אין להעיר בכ"ז מהא דחולין (דף צ"ח) דיליף דין ביטול מזרוע בשלה דנתבטל טעם הזרוע הניתן לכהנים ואסור לזרים והאיל כולו נאכל לבעליו כדין שלמים. ואי נימא ממונא לא בטל א"כ הא הזרוע הוי ממון כהן והוי ממון שיש לו תובעין דהא לאנשי משמר הם ניתנין ואפ"ה בטל. דז"א שום שייכות להא דממונא לא בטל משום דהא האיסור אינו בא מחמת ממון כהן ואף למאן דס"ל גם בנבלה שיש לו בעלים לא תהי' בטילה וכס"ד בביצה שם. עכ"ז אינו קשה כלל דהא אמרינן בקידושין (דף נ"ב) המקדש בחלקו אינה מקודשת משום דמשולחן גבוה קא זכי. ופי' רש"י שם ובב"ק (דף י"ב) בין כהנים בחזה ושוק ובין בעלים בבשר הוי הכל משולחן גבוה ע"כ לא שייך כלל בזה לדון הא דממונא לא בטל דז"א שייך רק בממונא של בעליו שנתערב בממון של בעלים אחרים אבל התם גבי זרוע שנתערב טעמו בבשר דהוי הכל משולחן גבוה ע"כ לא שייך לדון בכ"ז להא דממונא לא בטל וזה פשוט

כז) ובמק"א כתבתי לחלק אף דנימא בהא דסוף מעילה בפרוטה הקדש שנפלה לכיס דלא בטל משום דממונא לא בטל כנ"ל אפ"ה י"ל דז"א אלא בנתערב גוף הקדש וכה"ג במים ומלח דסוף ביצה דנתערב כולו בממשו. משא"כ אם לא נתערב אלא טעמו בטל דלא מצינו טעמו בממונא לומר דלא בטל דלא מצינו רק בגוף חשיבות בממונא לומר דלא בטל ולפ"ז יש לדון ולפקפק קצת במש"כ לתרץ קושיות התוס' פסחים (דף כ"ז) גבי הסיק תנור בעצי הקדש דלא בטל דאף דאין שבח עצים בפת אכתי משהו איכא ולא בטל משום ממונא לא בטל משום דיש לדון התם כיון דלא נתערב התם הקדש בעיני' רק משהו דלא עדיף מטעמא בעלמא דמיבטל אף בממונא דלא מצינו דאמרו טעם כעיקר בממונא דלא בטל ושפיר הקשו התוס' בפסחים שם משא"כ בסוף מעילה בפרוטה הקדש דנתערב בעיני' שפיר י"ל בזה ממונא לא בטל וכנ"ל בארוכה

כח) וע"פ כל מש"כ בעז"ה יש לתרץ דברי הרמב"ם ה' בכורות פ"ג הלכה י"ג שהביא להמשנה דערלה פ"ג האורג מלא הסיט מצמר הבכור בבגד ידלק מצמר המוקדשין מקדש בכל שהו ובהשגת הראב"ד שם כתב דזהו בקדשים שיש להם פדיון אבל בקדשים שאין להם פדיון בטל וכתב הלח"מ דכוונת השגת הראב"ד דהשיג על הרמב"ם דהי' לו להביא דברי הירושלמי ערלה דמחלק בפירוש בין קדשים שיש להם פדיון לבין אין להם פדיון אבל לפי מש"כ יש לתרץ דברי הרמב"ם די"ל דהרמב"ם ס"ל לכל מש"כ גבי הקדש דאף היכא דלא הי' דשיל"מ ג"כ לא בטל משום דכיון דהאיסור הוא מחמת ממון גבוה ע"כ לא בטל והא דנדרים (דף נ"ח) י"ל כמש"כ לעיל דנפ"מ לענין תערובות ג' כנ"ל בארוכה וע"כ דוקא בצמר בכור דבזה"ז הוי ממון כהן כמבואר בתמורה (דף ז') וב"ק (דף י"ב) א"כ בצמר בכור דאסרו ליכא למימר דאסרו בהנאה משום ממון גבוה. דהא באמת הוי ממון כהן וע"כ אסרו מטעם גזירה דמבואר בבכורות (דף כ"ו). ולא מן טעם דקדשים ממון גבוה הוא ולכן לא שייך בו לדון משום ממונא לא בטל. וע"כ בעי מלא הסיט דוקא בצמר בכור משא"כ בקדשים דהוי ממון גבוה וכשאסרו הצמר הנושר ממילא דינו ככל קדשים דאסור מחמת ממון גבוה וכיון דממונא לא בטל ע"כ ה"ה הצמר הנושר דאסרו חז"ל כמבואר בתוס' והובא במל"מ פ"א ה' מעילה ה' י' ממילא דינו ככל קדשים דנאסר מחמת דהוי ממון גבוה ולא בטל ככל ממונא וסמך הרמב"ם על סוגיא דסוף ביצה (דף ל"ח) דמסיק דממונא לא בטל וכנ"ל בארוכה. ואף דירושלמי מחלק בין קדשים שיש להם פדיון כו' עכ"ז סמך הרמב"ם על סוגיא דביצה הנ"ל וגם על מש"כ לתרץ קושיות התוס' פסחים (דף כ"ז) בתנור שהסיקו בעצי הקדש כנ"ל והוכיח מכ"ז דלא כירושלמי הנ"ל וא"ש דברי הרמב"ם אך מפי' המשניות להר"מ פ"ג דערלה לא משמע כן ויש להאריך בכ"ז וקצרתי ונתבאר בעז"ה בארוכה כי יפה כתבתי בספרי

כט) וע"פ שיטת הרב המאירי לביצה (דף כ"ח) דאביי ס"ל גבי נבלה בשחוטה דאם יש לנבלה תובעין אינה בטלה. רק דסתם נבלה אין לה תובעין ע"ש. אלמא דאף היכא דהאיסור אינו יוצא מחמת הממון אפ"ה כיון דממונא לא בטל ממילא גוררת עמה את האיסור דלא תהי' בטילה יש ליישב עפ"ז קושיות החוו"ד ביו"ד סי' ק"ב ס"ק ה' בהא דפסחים (דף פ"ח) בחמשה שנתערבו עורות פסחיהם ונמצא יבלת כו' דקאמר אביי ל"ש אלא שנתערבו לאחר זריקה אבל לפני זריקה דלא חזי לאכילה חייבין בפ"ש. והקשה החוו"ד בסי' ק"א דאמאי לא חזי