עין יצחק חלק א קיא

דשיל"מ משום דהקדש שוה מנה שחיללו על ש"פ מהני דהא כל היכא דצריך להוציא ממון לא מקרי דשיל"מ והובא דברי המג"ש הנ"ל בשו"ת אבני מילואים סימן ז' שהשיג על המג"ש הנ"ל והעלה דגם היכא דצריך חילול בכדי דמיו ג"כ הוי בכלל דשיל"מ אבל לפי דברי המג"ש הנ"ל תקשה דכיון דעיקר הטעם דהקדש הוי דשיל"מ משום דיכול לחללו על ש"פ והוי הוצאות מועטת דהא התוס' במנחות (דף ע"א ע"ב) ד"ה ומתירין גמזיות של הקדש דדוקא בעלים הוא דיכולים לפדות על שוה פרוטה דאין סברא שיוכל כ"א לפדות הקדש חבירו שוה מנה על שוה פרוטה כו' עכ"ל וכן כתבו התוס' בתמורה (דף כ"ז ע"ב) ד"ה לא אמרו אלא דשמוהו בי תרי כו' דבעה"ב הפודה הקדש שלו כה"ג אמר שמואל דמחלל על פחות משוי' כו' [ויש לעיין בזה במעילה (דף י"ד ע"ב) וביבמות (דף פ"ח) בתוס' ד"ה אי קדושת דמים כו' דהקדש לא חשיב ברשות בעלים יותר משאר כל אדם ע"ש ואכמ"ל]

כ) א"כ לפי שיטת התוס' במנחות ותמורה דאחרים אינם יכולים לפדות שוה מנה על שוה פרוטה א"כ תקשה בהא דאמרו בנדרים (דף נ"ח) הנ"ל ובערלה הנ"ל דהקדש לא בטיל משום דה"ל דשיל"מ ע"י פדי' דלשיטת המג"ש דעיקר הוא משום דיכול לפדות על ש"פ א"כ תקשה הא תינח אם נתערבו אצל הבעלים דהוי בידם לפדות על ש"פ אבל אם נתערב אצל אחרים שאינם בעליו של ההקדש דאינם יכולים לפדות על ש"פ א"כ אמאי אינו בטל הא בכה"ג לא הוי דשיל"מ ותקשה כנ"ל ודוחק לומר דמיירי דווקא בהקדש שתחת יד הבעלים הנ"ל אבל לפמש"כ ניחא משום די"ל דבאמת עיקר הטעם בהקדש דלא בטיל משום דממונא לא בטל דלא יהי' חמור ממון הדיוט מממון הקדש כנ"ל. אך זה הטעם אינו שייך רק בהקדש של אחרים דאין בידם לשאול ע"ז אז דינו כממון אחרים דלא בטל אף אם לא שייך הטעם דדשיל"מ אך בנתערב הקדש של הבעלים בממונם דאז כיון דבידם למתשיל דאין זה בגדר ממונא לא בטיל משום דאין בזה חשיבות דממון כ"כ בזה הוצרכו להטעם דהוי דשיל"מ ע"י פדי' בשוה פרוטה לגבי הבעלים. ואתי שפיר דברי המג"ש הנ"ל בפשיטות

ענף ד

כא) ועוד יש לדון בכל מה שכתבתי דבהקדש שייך לומר ממונא לא בטיל ע"פ מה דאמרינן בערכין (דף כ"ט) על הא דאמר שמואל הקדש שוה מנה שחיללו על שוה פרוטה מחולל אימר דאמר שמואל שחיללו ולכתחילה מי אמר הני מילי בזמן שבהמ"ק קיים דאיכא פסידא אבל בזמן הזה אפילו לכתחילה ופי' רש"י בזמן הזה דליכא בית וליכא פסידא אלא איסורא היא דרביעה עלייהו אפילו לכתחילה נמי אלמא דבזה"ז אין בהקדש דין ממון אלא איסור בעלמא: ולכן יכול לפדות אף לכתחילה בשוה פרוטה רק בזמן שבהמ"ק קיים יש בו דין ממון וע"כ בעי לפדותו בכדי דמיו: ולפ"ז יש לחלק במה שכתבתי לתרץ קושיות תוס' בפסחים (דף כ"ז) גבי תנור שהסיקו בעצי הקדש דלכן הקדש באלף לא בטל משום ממונא לא בטל. וגם תירצתי לקושיות התוס' סוף מעילה בפרוטה הקדש שנפלה לכיס הקדש דלא בטל מה"ט משום די"ל דקאי התם בהקדש דזמן ביהמ"ק דהי' אז בו דין ממון ע"כ לא בטל והא דנדרים (דף נ"ח) דאמרו דהקדש לא בטל משום דשיל"מ דנפ"מ להקדש דזה"ז דאין בו דין ממון אלא איסורא דרביעא עלייהו כמו דפי' רש"י בערכין ד' הנ"ל א"כ אין בו דין חשיבות ממונא לומר דלא בטל ע"כ הוצרכו לומר דלא בטל משום דשיל"מ ולכן א"ש הא דאורג מלא הסיט מצמר בכור דערלה פ"ג מ"ג דדוקא מלא הסיט לא בטל משום דאין בו חשיבות ממון כלל אף לגבוה דהא כיון דאסרו חז"ל לצמר הנושר מטעם גזירה דלמא אתי לאשהויי כמבואר בבכורות (דף כ"ו) וברמב"ם פ"א ה' מעילה דצמר הנושר אסור בהנאה משום גזירה. א"כ לא חזי למידי לגבוה ג"כ וע"כ אין בו דין ממונא לומר דלא בטל אלא כמלא הסיט דוקא. רק במוקדשין דהוי בר פדיי' דינו כמו דשיל"מ דלא בטל

כב) וזה מוכרח דאל"כ תקשה לפי מש"כ המג"ש הנ"ל דלכן הוי הקדש דשיל"מ משום דפודין בש"פ א"כ תקשה הא שחיללו בדיעבד אמר שמואל אבל לא לכתחילה. ומבואר בתוס' ב"מ (דף נ"ד) בד"ה ומר סבר כו' דבמזיד לכ"ע אסור לאנות ההקדש וכ"כ התוס' בתמורה (דף כ"ז ע"ב) ע"ש וכיון דמה"ת אסור לכתחילה לחלל על ש"פ א"כ אין זה דבר שיל"מ דהא אין זה מקרי בידו כידוע ואין לומר דאם נתערב ההקדש בתערובות אז מותר לכתחילה לחלל על ש"פ כיון דמה"ת בטיל ברוב דז"א דהא כתב הר"ן בפסחים פ"ב גבי חמץ בפסח דלא מקרי דבר שיש לו מתירין כיון דגם לאחה"פ אסור ואף דע"י תערובות מותר מ"מ כיון דאם הוי בעינא אסור לא מקרי דשיל"מ דאינו אלא מדרבנן ע"ש. ועיין בתשובת רע"א סי' ס"ה. וה"ה הכא דעיקר דמה דמקרי דבר שיש לו מתירין זהו משום דאפשר בחילול על ש"פ כשיטת המג"ש וכיון דאם הוא בעיני' אסור מה"ת לחלל על ש"פ ע"כ אף דע"י תערובות יהי' מותר לחללו על ש"פ מ"מ הא זה לא מקרי דשיל"מ כנ"ל וע"כ מוכח דהא דאמרו דהקדש ה"ל דבר שיש לו מתירין לשיטת המג"ש הנ"ל היינו משום דקאי על הקדש דזה"ז דיכול לכתחילה לחלל על ש"פ והא דערכין (דף כ"ט) דבעי ד' זוזי אינו אלא לפרסומי מלתא בעלמא כמבואר שם. א"כ תקשה היכי אמרו סתמא דהקדש לא בטל דמשמע דאף בזמן המקדש והא בזמן המקדש לא הוי אפשר בחילול על ש"פ אכן לפמש"כ א"ש דבאמת בזמן המקדש דהי' עליו דין ממון גבוה אז לא בטל משום ממונא לא בטל דהא הי' עליו חשיבות ממון ולא יהי' גרע מכח ממון הדיוט אך בזה"ז דאין עליו חשיבת ממון אלא איסורא בעלמא ומבעי להיות בטל ע"כ אמרו משום הטעם דהוי דשיל"מ

כג) ועפ"ז אתי שפיר ליישב קושית הש"ש בשמעתא וא"ו פ"ד שהקשה בהא דר"פ האשה רבה הקדש אי קדושת דמים משום דבידו לפדותו והקשה הש"ש הא הך בידו אינו בתורת מיגו דשמא אינו רוצה להוציא ממון על פדיון וע"כ אינו אלא משום בידו דלא מהני זה רק באיסורין: א"כ מה לי ממון הדיוט או מכרו לשמים והיכי נאמן לאפקועי ממונא דהקדש ע"ש אכן לפמש"כ א"ש דהא לכאורה יש לעיין במה דאמרו שם דבידו לפדותו דהא כתב הר"ן בפסחים (דף ל"א) גבי משכון דלא שייך לומר הואיל ובידו לפדותו משום דבמחוסר ממונא לא אמרינן הואיל ובידו וכמש"כ בספרי באר יצחק ח' או"ח סי' ט"ו ענף א' ועיין בספרי שם סי' ב' ענף ב' אך יש לחלק דהאי הקדש דאמרו בר"פ האשה רבה קאי על ההקדש דבזה"ז דיכול לחללו לכתחילה על ש"פ דהוי דבר מועט וזה לא מקרי מחוסר ממונא וכדמצינו ביו"ד סי' ק"ב לחלק גבי דשיל"מ דשאני הוצאת הגעלה דהפסד מועט הוא וע"כ אמרו דהוי בידו לפדותו. וכיון דקאי על הקדש דמים דבזה"ז א"כ הא לא שייך בי' דין ממון כ"כ בזה"ז וע"כ אין דינו כממון גמור ולכן נאמן ע"א במה דבידו כמו כל דבר דבידו דנאמן באיסורין. וזו"ז יש לחלק בין הא לבין מש"כ הרא"ש בגיטין פ' הניזקין סי' י"ג דשאני הכא דסגי בפרוטה מה"ת ומקרי זה בידו וכמש"כ במק"א. אך עדיין יש לעיין במה דמביא הרא"ש שם ראי' מיבמות (דף פ"ח) דאי תורם משלו על של חבירו א"צ דעת משום דבידו לתקנו והא חטה א' פוטרת הכרי. ועיין בקידושין (דף נ"ח ע"ב) דמצי א' בעל הטבל אנא פטרנא בחטה א' כו' אף דאסור זה לכתחילה וקצרתי ולכן העיקר כמש"כ לעיל ואכמ"ל ומש"כ הש"ש שם לחלק בין הקדש לממון הדיוט בלא הסבר ברור הוא דוחק. אבל לפמש"כ א"ש לחלק ביניהם בפשיטות: