עין יצחק חלק א קח

אלא דסתם נבלה אין לה תובעין ואם יזדמנו לה תובעים בטלה דעתם אבל גבי מים ומלח דאין לו תובעין שהשאילה לו ע"כ בטלה וא"ל רב ספרא מי קמדמית איסורא לממונא כו' דקא מסייע לר' אבא דדבר שעיקר תערובות שלו הוא איסור וכשמתערב עמו אומרים עליו שאיסור נתערב בהיתר כגון נבלה שאין אומרים בכזית נבלה שנתערב עם הרבה של שחוטה ממון פ' נתערב עם ממון פ' אלא נתערב עם היתר והלכך בטל ואין הדבר תלוי לא בבעלים ולא בתובעין אבל דבר שעיקר תערובות שלו אינו אסור וכשמתערב עמו אין אומרים עליו שאיסור נתערב עם היתר אלא ממון פ' נתערב בשל פלוני שאיסור הולכת תחומין נגרר אחריו כגון מים ומלח לא בטל ואפילו איסור נגרר עמו דהיינו איסור הולכת תחומין כן נ"ל ומאי דאמר אביי אח"ז הטעם דלא בטל מים ומלח גזירה כו' אף דהשתא קמו להו שפיר דברי ר' אבא אלא דאביי הוי ס"ל דממון שאין לו תובעין בטל ע"כ נחת לטעמא אחרינא דשמא תעשה עיסה בשותפות כו' עכ"ל המאירי וכן הובא שיטה זו בגירסא זו בשמ"ק בשם יש מפרשים ע"ש וכ"כ הבעל המאור שם כשיטת המאירי והי"מ הנ"ל ע"ש

ג) ולשיטת הראשונים הללו היוצא לנו מסוגיא זו לפי גירסתם דלאביי אם יש לנבלה תובעין אף ר"ח מודה דאינה בטלה ובמים ובמלח דמתניתין ליבטל אע"ג דאית להו בעלים הואיל ולית לה תובעין. ולשיטת רב ספרא העיקר תלוי באם שהאיסור לא הוי מחמת ממון של חבירו אז מבטל שפיר אבל באם שהאיסור הוי מחמת ממונו של חבירו אף דאין לו תובעין עכ"ז אינו בטל לרב ספרא ולפ"ז שפיר כתבתי בספרי לתרץ לקושיות התוס' דאמאי הקדש לא בטיל משום דכיון דעיקר האיסור הוא מחמת דנהנה מממון גבוה ובכה"ג שפיר י"ל דממונא לא בטל בין לאביי ובין לרב ספרא דהא לאביי דמחלק בין ממון שיש לו תובעין א"כ ה"ה בהקדש דזהו ממון שיש לו תובעין וודאי אינו בטל ואף נבלה אם יש לה תובעין אינה בטילה לאביי כנ"ל ואילו לרב ספרא הא ס"ל דהיכא דעיקר האיסור נמשך מחמת הממון של חבירו דאינו בטל. א"כ גבי הקדש דעיקר איסור מעילה הוי רק מחמת ממון גבוה ע"כ לכ"ע בזה לא בטל הקנין ממון השייך לגבוה ונשאר האיסור בתקפו ואף דלשיטת רש"י בביצה אינו כן וכן הוא לשיטת התוס' שם דמוכח שם בד"ה ה"נ דכי אית להו בעלים כו'. וא"ת והא רב ספרא אתא לקיים תירוץ זה כו' עכ"ל. ועיין שם במהרש"א על תוס' ד"ה הנ"ל שכתב דכ"ז הוא לפי גירסת רש"י אבל בבעל המאור שכתב לפי גירסתו דכ"ז מדברי אביי לדחות דברי ר' אבא ע"ש עכ"ל א"כ לשיטת המאירי והשמ"ק בשם י"מ והבעל המאור דלא גרסי כגירסת רש"י והתוס' הנ"ל וס"ל דדוקא היכא דאין הבעלים מעלין ומורידין בעיקר האיסור אזי בטל משא"כ היכא דעיקר תלוי בבעלים אז לא בטל אף האיסור א"כ שפיר כתבתי בממון הקדש דעיקר האיסור הוא שאסרה תורה להנות מממון גבוה וזהו עיקר האיסור ע"כ בכה"ג דינא ככל ממונא ולא בטל

ד) ובאמת י"ל דהתוס' בסוף מעילה דהקשו בפשיטות דממון של הקדש יובטל ברוב אזלי לטעמייהו דגרסי בהא דביצה כגירסת רש"י וכגירסתינו דלפ"ז מוכח דאף איסור הנמשך מחמת ממון של חבירו בטל ע"כ ה"ה הקדש אבל לשיטת הבעה"מ והמאירי והי"מ בשמ"ק מוכח כמש"כ בעז"ה ויעיין כת"ר בהקדמה של הגאון רע"א זצ"ל שכתב דלפעמים כתב בספרו בקצרה ובאמת הוא רק לשיטה אחת כי כן הוא דרך המחבר לקצר ע"ש וכש"כ לאנשים כערכינו אשר מוסרדים מאוד ולפעמים אין הפנאי גורם לבאר בארוכה לכן לא באתי רק בקצרה

ה) וגם בעיקר מה שכתבתי לתרץ לקושיות התוס' פסחים (דף כ"ז) הנ"ל בספרי באר יצחק שם ג"כ קצרתי ואבאר כעת ביותר דהפני יהושע בפסחים שם כתב לתרץ קושיות התוס' הנ"ל דכוונת הש"ס הוא דלכן תנור שהסיקו בעצי הקדש מיתסר הפת דהא משהו מיהא איכא אף דאין שבח עצים בפת רק בערלה בטילה משא"כ בהקדש דלא בטל במשהו משום דהוי דשיל"מ ע"כ נאסר: רק התוס' דהקשו י"ל דע"כ כוונתם דכיון דמסקינן בביצה (דף ד') גבי עצים שנשרו לתוך התנור ביו"ט דאף דדשיל"מ לא בטל עכ"ז היכא דמקלא קלי איסורא בטל אלמא דהיכא דמקלא קלי איסורא בטל אף דהוי דשיל"מ א"כ בתנור שהסיקו בעצי הקדש ג"כ דמקלא קלי איסורא מבעי להיות בטל וס"ל להתוס' דלמסקנת הש"ס בריש ביצה הנ"ל לא מחלקי בין דרבנן לדאורייתא בזה הוא כוונת התוס' בקושייתם שם ולכן כתבתי לתרץ קושייתם דשאני הקדש דלא בטל מה"ת משום דממונא לא בטל וכשיטת הראשונים הנ"ל וע"כ אף דמקלא איסורא עכ"ז לא בטל

ו) והא דתרומה עולה בא' ומאה אינו קשה משום דשאני תרומה דלא נולד האיסור משום ממון של חבירו דהא אף היכא דהתרומה הוא של אותן הבעלים ג"כ הוי עליו שם תרומה ולא תלוי השם תרומה משום ממון של חבירו ע"כ אין לזה שייכות כלל להא דממונא לא בטל וכמש"כ השמ"ק וכל הנ"ל דהיכא דאין הבעלים מעלין ומורידין בזה אז דינו כמו איסורא ובטל: משא"כ היכא דאיסור נעשה משום קנין ממון של חבירו כמו הקדש דעיקר איסורו משום דנהנה מחלק גבוה שפיר דינו כמו ממונא דלא בטל כמו התם בביצה גבי תחומין דעיקר האיסור הוי מחמת שהבעלים שלו קנו שביתה במק"א ע"כ דינו כמו ממונא ולא בטל וכדס"ל לרב ספרא ור' אבא שם וזהו מוכרח דאל"כ קשה לרב ספרא ור"א דאמרו גבי האיסור תחומין דלא בטל משום ממונא כו'. דמ"ש מתרומה דבטל אף דמרים משום גזל השבט וע"כ מוכח לחלק דשאני תרומה דאין האיסור משום ממון הכהן דאף קודם דמטא ליד כהן ג"כ שם תרומה עליו וכן אף בתרומה השייך לכהן בעליו ג"כ שם תרומה עליו בכל דיני תרומה וע"כ אף דבלא הפרשת הבעלים לא מהני קריאת שם תרומה מ"מ הא שם תרומה להיות איסורא אין זה משום ממון של הבעלים וע"כ לא מקרי ממונא

ז) ולשיטת אביי דמחלק שם בין ממון שיש לו תובעין דלא בטל וכן לפי דרצה הש"ס לומר אף לפי גירסת רש"י דנבלה בשחוטה אם יש להנבלה בעלים אינו בטל אף דאין האיסור משום ממון בע"כ מוכרח לחלק בין זה לתרומה דשאני תרומה דמקרי ממון שאין לו תובעין כמבואר בחולין (דף ק"ל) ועיין בר"נ ר"פ הזרוע שכתב דמתנות כהונה ממון שאין לו תובעין הוא נהי דכי איתנהו בעין מחייב משום מצוה כי ליתנהו בעינייהו אין כאן מצוה ולא דין ממון כו' עכ"ל הר"נ. אלמא דאף באיתנייהו בעין ג"כ דינו משום מצוה ולא משום דין ממון ע"כ אין דינו כמו ממונא דלא בטל: אלא ככל ממון שאין לו תובעין דבטל שפיר אף לאביי. והך ממון שאין לו תובעין דתרומה אינו דומה לממון שאין לו תובעין דמים ומלח דביצה דהתם עכ"פ בין השמשות היה להמשאיל קנין בהמים ומלח. והיה בעת חלות האיסור בשם ממון שיש לו תובעין משא"כ בתרומה דלא הי' מעולם בשם ממון שיש לו תובעין מעת הפרשת תרומה והא דצריך להרים מפני גזל השבט והוי ממון כהנים כמש"כ הרמב"ם פ' ט"ו ה' מ"א ה' ט"ו אין זה אלא מדרבנן כמו בבכורות (דף כ"ב ע"ב) תוס' ד"ה