עין מאיר (רמב"ם) קנז

וטעמ' כיון דצריכין אנו לעידי חתימה להוכיח שע"כ מסר בפני עדי מסירה א"כ הו"ל כמו תורף הגט ובזה מישב קו' הב"ש סי' קכ"ג סע"ק א' דלא אתי כמאן האי בריית' עד שיאמר לבעל כתוב ולעדים חתמנו דהא לנ"מ בעינן רק החתימה לשמה ולר"א הכתיבה ולדברי הרשב"א ניחא, והכה בוודאי יש טעם ליש מי שאומר שהביא רבינו דיהי' בטל כיון שחתמו עדים שלא לשמה די"ל כיון דפסול מדרבנן א"כ אין להם בוודאי ליטל שכר דהא לא עשאו שליחות הבעל א"כ נטילת שכרם הוא גזילה א"כ נעשים פסולים וה"ל כמו אם נחתם גזלן עליו, ואף אם לא נטלו שכר כיון שהם חתומים וכונתן שיהי' לשם אחר א"כ הו"ל כמו אם המה מעידים שנכתב שלא לשם זה וה"ל מכחישים הסופר ובטל הגט, ולפי"ז אי חתמו סתמא דלא מיחזא הכחשה א"כ נ"ל דגם הגאון מודה דליכא רק פסול, א"כ אם כתב, הבעל בכתב ידו וחתמו עדים שלא לשמה יש לעיין, ולרב יודה דס"ל דשניהם בעינן לשמה הכתיבה וגם החתימ' בוודאי דברי החלקת מחוקק קשים להולמן שכתב דשני סופרים פסולין דוכתב משמע אחד ולא שנים הא לר"א ע"כ שנים וכן מצאתי בס' תורת גיטין שהק' מהך ר''מ דס"ל עידי חתימה כרתי כמו שהקשינו

רק ממה שכתב בעצמו הלכה א' מוכח ראי' לסברתינו דכתב דאם נמצא ע"א לבד פסול הרז"ג בטל וכ' פסול משמע פסול קורבה או גזלן ולא כתיב רבות' בגונא שהתחיל שכתב ע"א לבד חתימתו שלא לשמה אע"כ לפי סברתינו בע"א החתום שלא לשמה ליכא הכחשה לגבי סופר וליכא רק פסול דרבנן גם להאי גאון

הל' י"א הי' לעדים סי' בגט סימן מובהק כגון שאמרו נקב יש בצד אות פלונית, והנה עיי' בגיטין דף כ"ו ע"ב דרב אשי מתרץ כגון דקאמר נקב יש בצד אות פלונית ותוס' כתבו דיש גורסים דקאמרי היינו עדים והיא גרסת רבינו וסברת רבינו תורה היא וכ"ל ברור דטעמא דרבינו אף דבעלמא מהכי בכל אחד הבא לפנינו ונתן סימן בדבר מחזירין לו אבל בגט לא מהני סימן השליח לבד דהא כלל בידינו אין דבר שבערוה פחות משנים א"כ כיון דבשעת מציאת הגט נפל לכו בזה ספק של מי הוא והשתא שבא זה השליח לפנינו ואומר לנו סימן בו שהוא שלו ניהא דהסימן יפעול דאנו יודעין בברור שאינו משקר מ"מ זאת לא מהני בדבר שבערוה שאפי שניהם מודים לא מהני אף דברור לכו שאינו משקר ה"ה החזרת הגט לשליח משו"ה בענין ב' עדים שיעידו סימן בו והו"ל ב' עדים וכן בסוגי' דסימני דף כ"ז בב"מ דמק' הש"ס סימנים דאוריי' לאהדורי גט אשה בסימנים היינו לעדים דלא מהני ע"א להחזרת הגט ול"ד למה שכתב רבינו דשליח הלכה בגט א"צ עדים דהתם תיכף בשעת הבאה אין אנו מסופקים כלל משא"כ הכא דכבר באנו לידי ספק בשעת מציאת הגט לא מהני סימן שליחות דלא עדיף האי סימן לברר הדבר וזאת לא מהני בדבר שבערוה כנ"ל לפי ענ"ד

הל' י"ב שנים ששלחו שני גיטין וכו' ואם נאבד אחד מהם הרי השני בטל עיי' בכ"מ מה שהביא בשם בעל העיטר ועיי' במש"ל והנה לישנא דאם נאבד אחד מהם הרי זה בטל קשה קצת דמאי בטול שייך כאן ועיין בכ"מ שכתב שאם גירש הר"ז ספק מגורשת ולי נראה דיש לתת טעם דבטל לגמרי והוא לפי ס' המרדכי סוף פרק המגרש בספק בגט הו"ל כמו גירשה בלי עדים ואנן בעינן ב' עדים בשעת קידושין וגירושין א"כ ל ה"ה הכא כיון דבע"כ לא יתברר בשום אפן אי זה הגט של אשה זו הוא א"כ הו"ל ספק לעדים ולא הוי גט כלל ושפיר אתי לישנא דבטל רק כ"ז ניחא אי לא נחתמו עדים אבל לפי שיטת רבינו דס"ל אף אי לא מוסר לה בפני עידי מוסירה רק בעידי חתימה סגי א"כ הי' שפיר גם ספק מגורשת מספק, ועוד נ"ל כיון דלענין צד ממונו הוא מסופק למי הוא אי של בעלה של זו או לאחר א"כ כיון דמשום ספק ע"כ צריכה היא לחזור חציה מן הנייר לשני א"כ לא נתן לה רק חצי גט א"כ דנין האי פלגא כוודאי ולא נתן לה דמה לי אי צריכה להחזיר משום ספק או מצד וודאי, רק לפי מש"כ לעיל דבאית לי' שותפת בגט מיקר' ונתן א"כ הי' ספק, ודע דיש לעיין בשני גיטין שנתערבו דקתני שניהם נותנין לזו ושניה' לזו דא"צ דאפשר דאיכא תקכה אחרת, שתעשה אשה אחת שליח קבלה של חברתה א"כ בקבלה אחת שניהם נתגרשו הא מכח גיטה וחברתה מחמת גט שלה מכח קבלתה

הל' י"ג מי שהי' לו שני שמות עיי' במש"ל שהאריך ובב"ש בסדר הגט ובר"ן פ' כל הגט

הל' ט"ז הכל כשרים לכתוב הגט חוץ מחמשה עכו"ם ועבד וחרש ש"ו ישראל שהמיר ה"ה כגוי ובהל' ט"ז ביאר רבינו טעמים עכו"ם פסול משום דעל דעת עצמו הוא כותב וחש"ו לאו בני דיעה נינהו ועבד אינו בתורת גיטין וקידושין והנה שיטת התוס' דעבד כשר משום דל"ש לפסול משום דלאו בני כריתות דוקא מיד דאתי מכח עדות או שליחות משא"כ בכתיבת הגט דלא צריך שליחות ודעת רבינו ע"כ ליפסל בעבד צריך לומר דס"ל דטעמא משום דבעינן שליחות בכתיבה א"כ ק' אמאי לא כתב בקטן משום דלאו בני שלוחים נינהו וכן בעכו"ם הול"ל משום דלאו בכי כריתות נינהו כקו' התוס', והנה רש"י מתרץ בגדול עומד ע"ג ובנכרי אדעת' דנפשי' עביד והנה תוס' הוכיחו דנכרי אדעתי' דנפשי עביד היינו סתמ' אבל לא שלא לשמה דהא ימול ארמאי' ואל ימול כות' א"כ לפ"ז קשה לפי פי' הרשב"א חולין דף י"ב דפי' גדול עמע"ג היינו וזה מכוין לשמה א"כ אמאי לא מהני בנכרי בשלמא אי נכרי כותב שלא לשמה א"כ י"ל דאתי מחשבתו ומבטל מחשבה של העע"ג כיון דהוא מחשב מעשה שלו שלא לשמה והתורה ציה דבעינן דבשעת כתיבה יכוין לשמה א"כ לא מהני תו כונתו העומד ע"ג ובוודאי דיש לעיין אי הנכרי עומד לפנינו ואומר בפה מלא הריני כותב לשם פלוני ופלונית ובפרט לפי יש מן הפוסקים שצריך מדרבנן לאמר הסופר שכתב לזה האיש ואשה, אי מהני לפסול במחשבה מה שיש בלבו לבטל הדיבור אם מחשב שלא לשמה אף דדברים שבלב אינן דברים הכא אחשבה רחמנא האי כונה מ"מ אפשר אף דבעלמא בישראל דמצינו בדברי אמוראים דאתי דיבור ומבטל דיבור ה"ה י"ל דמחשבה שאחשבה רחמנא הו"ל כדיבור כיון דכל עצמו של הכתיבה מהכי לענין לשמה ה"ה להיפוך אם מכוין שלא לשמה וכעין ס' זו כתבו תוספ' קידושין דף י"ט והר"י טראני סי' קכ"ז א"כ חשבינן לה המחשבה כדיבור ואתי ומבטלת דיבור, אבל בנכרי אני מסופק אי אתי מחשבה ומבטל דבור, ועוד צ"ע אמאי יפסל בגדול עומד ע"ג בכונת שלא לשמה של הכותב כיון דעל המחשבה לא עשאו שליח רק על מעשה של הכתיבה א"כ אם מחשב הוא שלא לשמה הו"ל כמו אחר המחשב בשלמא אי כעשה זה השליח גם על המחשבה א"כ נתבטל שליחותו אם נתכון שלא לשמה ובטל גיטה, רק זאת תלי' אי האי וכתב קאי על הסופר א"כ ע"כ האי עומד ע"ג הוא שלוחו של סופר א"כ מהני מחשבה של הכותב לפסול משא"כ אי שליח הבעל הוא א"כ מהכי גדול עומד ע"ג ועיי' לעיל פ"ז הלכ' א' מה שהערנו אמאי לא קאמר הש"ס