עין מאיר (רמב"ם) קנד

דבעניני גט איכא ג' מיני כפיה, א' בכתיבת הגט גופא דבעי' בדעתו דבעל ובאמירת פיו לסופר שיצוה לסופר כתוב, ושנית ענין הנתינה ובנתינה עצמה אנו דכין על ב' דברי' חדא על גוף נתינת הנייר שהוא צריך לתת לה במתנה גמורה ושנית עני' מכירת האשה גופא שמפסיד ע"י נתינת הגט גופא שיעבודו שהי' לו על האשה, והנה הא דמהני כפי' בכתיבה אף שלא הטיל עדיין בשעת כתיבה כלום דעדי' מחויב בשאר כסות ועונה אע"כ משמע דלא כרי"ף בדיני תלוי וזבין דאם זקפו הלוקח למוכר דמי קניינו דמיקרא תלוי' וזבין ה"ה הכא הו"ל כה"ג רק לפי ס התירה ניחא, ומגוף נתינת הגט היינו גופי' דנייר ל"ק הא הו"ל תלוי' וזבין הא משכחת בכתבו על א"ה דלית לי בעלים, ודע דהשתא דתקנו דאשה נותנת שכר הסופר א"כ ע"כ משום אקנינהו רבנן והפקר ב"ד הפקר ולפי' תי' אחר ברשב"א בחיד' לגיטי' דף כ' דלפי האמת דמסיק הש"ס ד' כ"א דאשה ידעה לאקנויי טעמא דאשה נותנת שכר הסופר ואשה אקנוי' לבעל א"כ בגט ע"י כפי' א"כ לו יהי' דמהני הכפי' לעני' נתינת הגט דהו"ל תלוי' וזבין משא"כ לעני' קניית הנייר של הבעל דבא ג"כ בכפי' הו"ל תלוי' וקני' ועיי' רבינו ה' אישות דס"ל תלוי' וקני הו קנין א"כ ניחא משא"כ להנך החולקי' על רבינו עיי"ש בה"ה ובח''מ סי' רכ"ב שהביא בשם גאון דתלוי' וקני לא הו' קנין א"כ ל"ק הבעל הנייר וממילא אינה מגורשת ומשכה דעירוכי' קודם התקנה נשנית או דמיירא שכ הגט ברצון רק אח"כ התחרט והו' הכפי' רק על הנתינה משא"כ רבינו שכתב וכותבי' הגט משמע דגם הכתיבה היא בכפי' ק' כנ"ל, רק דרבינו לשיטתו דס"ל דתלוי' וקני' הוה קנין ניחא והנך החולקים י"ל באמת ע"י כפי' בכתיבה לא מהני או דס"ל כס' הרא"ש בסדר הגט דהשתא ג"כ אם האיש נותן שכר הסופר רק שתיקנו דגם אם האשה נותנת שכר הסופר לא מיפסל בכך א"כ יש מקום גם בכפיית הכתיבה דאם הוא נותן שכר הסופר או כותב הוא בעצמו, רק לפ"מ שבארתי בסוגי' דסוקריקי' דטעמא באמת דבלבו אינו כן רק לא אתי מחשבה ומבטל הדבור של רוצה אני א"כ אם הוא בעצמו, כותב הגט דבעי' כוונתו לשמה א"כ י"ל דלא מהני, והכה עיי' בפ"י גיטין דף כ' שהאיר בדבר חדש דלימא בכל גט אומן קונה בשבח כלי וליהו' גט דסופר א"כ בקטן האיך קתני במתני' דבגדול עומד ע"ג קטן כשר לכתיבת הגט הא קטן קונה הגט בכתיבה אף דקטן ל"ל קנין מ"מ ע"י פעולתו מה שהשביח קונה ובוודאי לא מיקרא מדעת אחרת מקנה דהא דקנין אינו בא ע"י הבעל רק ע"י פעולתו קני וכמש"כ תוס' ר"פ ב"מ דקונה השכר פעולתו א"כ ק' האיך יכתב הא קטן אינו מקנה כלום כהאי דלולב וערבה לא ליקני אינש הושענא והנה בכל סופר דקי"ל אמר כתבו ותנו גט לאשתי אף דלא מזכין לאחר הכתיבה לבעל הגט אפ"ה מגורשת התם שאני כמבואר בטור סי' ק"כ בשם הרמ"ה דאם שוי' שליח על הכתיבה ועל הנתינה השליח במקום הבעל קאי אף שלא קכה הבעל הגט דהא אף במשלם לו שכרו מ"מ צריך זכות מחדש דהא הפועל גופא אינו יכול לזכות בעדו כמבואר בר"ן גיטין דף כ' דאם הקלף של הסופר א"י לזכות בעד הבעל ובאמת י"ל בין דגוף הדבר הי' מתחלה דבעל מ"מ קטן דפסול לנתינה אין כעשה שליח ק' קו' הפ"י רק י"ל דעכ"פ משכחת בכתבו על איסורי הכאה דליכא קנין בגופו דגט וגם ל"ש אומן קונה בשבח כלי, בגט דאי אמרת קונה א"כ ל"ל שוי' כלום דלגבי קטן לא שוי' כלום דהו"ל כתיבתו שלא לשמה א"כ ליכא שבח כלי אי אמרה דקונה גרע טפי ול"ד לשאר אימן קונה דאף אי קונה האומן נשאר בתקפו השבח של הכלי משא"כ הכא, ואין להקשות מתוס' גיטין דף כ' ע"ב ד"ה שתירץ דאפשר לדחו' דהאי דקתני האשה כותבת את גיטה מיירי בקלף דבעל ולעולם אשה לא ידעה לאקנויי, הא ליתא אף דקלף של בעל מ"מ היא קני' משום אומן קונה בשבח כלי וע"כ מוכח דאשה ידעה לאקנויי הא ליתא עכ"פ אף דאשה קניי' הקלף מ"מ אינו מוכח מכאן דאשה ידעה לאקנויי לקלף שהי' שלה מתחלה משא"כ הכא היא לא ידעה שהיא קונה ע"י כתיבה א"כ גמר' ומקנה לי' ולא מוכח מידי:

הל' כ' ולמה לא ביטל הגט שהרי הוא אכוס וכו' אבל מי שתקפו יצרו וכו' דברים אלו ראוים לאומרם והמה על אדני השכל הטבעו, ויש להם רמז במקרא דהמשורר אמר טוב לי כי עונתי למען אלמד חקיך היינו כל דבר שבא ע"י עינוי וכפי' אינו טוב דאם טוב היא הי' עושה אותה מדעתו משא"כ למען אלמוד חקיך הוא טוב אף שבא ע"י כפיה

פרק ג

הל' א' כל גט שלא ככתב לשם האיש וכו' ולשם האשה המתגרשת אינו גט, הכה בענין כתיבת הגט לשמה יש להאריך קצת הכה ידוע דגט הנכתב בסתמא אינו גט אף שלא נכתב שלא לשמה רק סתמא ג"כ אינו גט עיי' בזבחים פ"ק דטעמא דסתם אשה לא לגירושין קיימא ודע דמצינו בלשון הגמרא רק לשמה וכתב לה לשמה ולולי דמסתפינא אמינא הא דפסול בסתמא היינו דוקא סתמא דאשה שלא התכוין לשמה של אשה זו ומשום דסתם אשה לאו לגירושין קיימא משו"ה פסול משא"כ אי לא התכון לשם בעל זה רק כתב סתמא ולא התכון לשם אחר כשר לענין כונת הבעל מהני בסתמא כיון דבאשה מכוין לשם אשה זו א"כ ממילא הבעל עומד לגרש דמי יגרשה אי לאו בעלה משא"כ סתמ' דאשה לא מהני דניהא דבעל עומד לגרש מ"מ אינו מוכח דלאשה זאת דילמ' אחרת משא"כ באיש א"כ כל יחוס של לשמה תלי' באשה וכתב לה לשמה דבדידי' א"צ קרא דביותר לדעת ר"מ דס"ל עידי חתימה כרתי א"כ האי וכתב קאי על החתימה ובעינן שליחת ליש מן הראשונים דהאי וכתב בין לר"א בין לר"מ קאי אבעל דחתימ' דילי' היא כמאה עדים א"כ כיון דבעינן שליחת בכתיבה וודאי שלא לשמו פסול בעידי חתימה לר"מ כיון שחתמו שלא לשמו רק לשם אחר הו"ל כאלו חזרו בשעת חתימה מהשליחת ובוודאי בטל רק אי כתבו סתמא נמי כשר רק בעינן כונת לשמה בהדי' לאשה ולענין חתימת העדים לר"א י"ל דסתמא נמי לשמה קיימא כיון דכבר כתב הגט לשמה א"כ האשה זאת לגירושין קיימא כבר והו"ל סתמא לשמה רק מכמה סוגית הש"ס בגיטין לא משמע הכי וצ"ל כס' התוס' זבחים דף ב' ע"ב שכתבו באשה שזינתה תחת בעלה אף דלגרושין קיימא מ"מ סתמא פסול דאינו עומדת להתגרש בגט זה דילמא באחר משא"כ במגילת סוטה דאין כותב השם לבטלה לפי"ז בעינן גם חתימת העדים בפירוש לשמה לפי דברינו כנ"ל

הל' ד' יתר על כן אמר לסופר ולאיזה שארצה אגרש בו הר"ז ספק גירושין עיי' בכ"מ שכתב דרבינו סובר דמצד ספק אסורה לכהן דקיי"ל בדאוריית' אין ברירה היינו לחומרא דברירה ספק א"כ ספיקא דאוריית' לחומרא