עין מאיר (רמב"ם) קנב

על הנתינה א"כ לית להו רשות לכתוב, ונ"ל דרבים ס"ל כהנך שיטות שהבאנו דלא בעי שליחות בכתיבה כלל א"כ ק"ק לפרש ספקו דש"ס דאיכא פסול בכתיבה דנהוי גמר השליחות כיון דא"צ מינוי שליחות רק צווי הבעל א"כ אין ראונו דרוצה לגרשה א"כ אמאי יפסלו לכתוב גט אחר זאת נגד הסברא בשלמא אי בעי' שליחות א"כ י"ל על גט זה לא שוי' שליח בפני עדים, אע"כ דמיירי דנמצא פסול בלאחר נתינה היינו י"ל דכוונת רבינו בנתינה עצמה נמצא הפסול, עוד י"ל דה"ט דלא משכחת דינו דש"ס באיכא פסול בכתיבה וממילא א"צ להביא דין נאבד, דהנה עיי' בר"ן כ' על מימרא דרב חסדא יכולנא למיפסל לכלא גיטא שהביא ב' שיטות אי צריך הבעל למסור לסופר הקלף והדיו וא"כ השתא דתיקנו חכמינו ז"ל דאשה נותנת שכר הסופר צריך הסופר לקנות הקלף בתורת שליחות הבעל ואי הקלף דסופר צריך הבעל לקנות לו מידו דאין הסופר יכול לקנות ולזכות בדבר שהוא לאחר עיי"ש בר"ן א"כ מאי ספיקו דש"ס בנאבד אי נגמר שליחייהו או לא ממ"נ הא בעי' דנתינת הקלף מבעל א"כ אי נותן קלף אחר א"כ השתא שוי' שלוחים, ודוחק לומר דספיקו דש"ס הוא על קניית הקלף בעד הבעל, רק בדין קמייתא דנמצא פסול בכתיבה י"ל דספיקו הש"ס הוא בוודאי אי כתבו עדים פסול בגט הניכר כגון שינוי שמה א"כ הו"ל היזק ניכר בוודאי צריכי' ליתן לו נייר אחר לשלם א"כ קני' כדין כל מזיק שא"צ קנין היינו הניזק א"כ ממילא הנייר דבעל וספיקו הו' אי נתבטל מן השליחות ועיי' לקמן שכתבנו בכתבו הסופר שלא לשמו בגט אי חייב לשלם הקלף אי הוי היזק כיכר כיון דגוף הכתיבה הו' ניכר א"כ בשלא לשמה הו' פסידא של נייר ניכר בכתי' או דלמא דאנו דנין רק על הכתיבה בכונת לשמה איכו ניכר וכעי' ס' זו הובא בחי' רמב"ן ב"ב, משא"כ בנאבד א"צ לשלם דאין חייב באחריות א"כ צריך להקנות קלף אחר א"כ ממ"נ אי אקנא הוי' מינוי שליחות מחדש הוא וי"ל דע"כ דספיקא דש"ס הוא באמת כן דהנה עיי' בר"ן דף כ' שהביא דיש סוברים דלא בעי כלל קנין השליחות של סופר כיון דחכמים תקנו דאשה נותנת שכר סופר אקני' רבנן הקלף גופי' לדידי' א"כ באמת ס"ל על זאת השליחות גופא מסופק הש"ס בנאבד קודם תקכה דבעל צריך לתת הקלף א"כ ע"כ צריך להיות הוא שליח הבעל לקנות קלף א"כ אי נתבטל השליחות אבל בכתיבה כיון דא"צ שליחות ל"ש לומר נתבטל השליחות ומשא"כ לדינא קיי"ל דאשה נותנת שכר וע"כ דאקנוי' רבנן לבעל מכח הפקר ב"ד בלי שום קנין א"כ לא הביא רבינו דין נאבד ועדיי' צ"ע. ובאמת י"ל דהא דמסופק הש"ס בנאבד או נגמר שליחותייהו אי בעי' מסירת הקלף מידו דבעל י"ל דמיירי דביד האשה נאבד וא"צ לשלם השליח ובמגרשה שלא יחל עד ל' יום א"כ צריך שיהי' קיים בשעת חלת הגט וא"צ לשלם, עיי' בב"ש אי תלי' בדעת המסדר תלי' בסברה

שוב מצאתי במרדכי ס"פ האומר שכתב בשם רבינו יואל שהרגיש בזה, וכתב דהיכא דעשאו שליח לכתיבה ולנתינה א"צ מסירת הקלף והטור כ"כ בסי' קכ"ו בע"א בשם הרמ"ה

הל' ט' אמר להם הבעל כתבו וחתמו ותנו לשליח פי' רבינו הך בעי' כפרש"י עיי"ש בסוגי' והרי"ף האריך למעניתו ופי' דספיקו דש"ס לענין אי יכולין להיות שליח להולכה עיי"ש ועיי' במש"ל בה' זו דקש' לי' דכאן היפך רבינו מהיפוך להיפוך לדעת הרי"ף דשניהם קשה להולמן דרבינו לא הביא רק בעי' בתרא כמו שמדקדק הכ"מ דהו"ל להביא גם בעי' קמייתא דגם בזה הו"ל ספיק', והרי"ף לא הביא רק בעי' קמייתא ועיי' ברבינו בפ"ט מה' זו דין ל"א ומש"כ שם המגיד, משנה ואף דרבינו פסק כל היכא דקאמר בש"ס את"ל בהכי את"ל מ"מ הך ויולך לה מהו אינו כמו את"ל דנימא דפוסק בבעי' קמייתא דיכולי' לכתוב גט אחר בבעי' שני' הספק, ועיי' בקצ"ח ח"ב סי' רכ"ח

חל' י"א אמר להם הוציאוה וכו' ה"ז ספק מגורשת וכו' עיי' לקמן בה' רבינו פ"ד ה' י' וי"א הי' בו במשמע ב' ענינים או שהי' בכתבו או אפשר שיקרא ממנו ענין אחר ה"ז פסול לפי ס' רבינו דגנו הנשמע מלשונו ענין אחר ה"ז פסול לפ"ז בכל הספיקות בענין לשון גירושין כגו' הך דהיכא בלי ספיקו דש"ס מצד עצמותו הוא פסול מדרבנן וסברת רבינו הוא כמו שכ' הש"מ כתובות דף צ"ב בשם רא"ה דמשום הכי ע"מ כרתי לר"א דאל"כ לא מיקרא שטר או גט לעשות קנין בשטרא שיש ביד הב"ד לטעון מזויף הוא אף שלא טוען מ"מ לא חשיב שטרא ה"ה בזה דיכול לטעון לא לכך כוונתי א"כ לפי ס' הרא"ה בכל ספיקות דש"ס היכא דהו' ספק בלשון השתא דהי' ספיקא א"כ יש ביד הבעל לטעון לא לכך הי' כוונתי הי' מקום לפוסלו מדאורייתא דהשתא לא מחשב כריתות רק דברי רבינו הם נגד סברתו שפסק דגם בספק דש"ס בלשון הגט ג"כ ספק מגורשת וצ"ע לכאורה

הל' י"ב האומר וכו' בד"א בברי אבל במסוכן ואמר הרי וכו' עיי' בש"ס גיטין דף ס"ח דבברי אמרי' דרצה משחק בה משא"כ בשכ"מ, הנה מי שמגרש מחמת חולי צ"ע קצת עיי' בש"ס ב"ב דף מ"ח בסוגי' דתלוי' וזבין דצידד הש"ס דכל מכירה להוי מכירה באונס אגב אונסא דזוזא מוכר ותירץ הש"ס אונס ממונא שאני, והיינו דהך גיטא דשכ"מ צ"ע דלהוי כמגרש מחמת אונס ולפי מסקנת הש"ס התם דתלוי' וזבין הו' זבינא א"כ י"ל באמת בכל זבינא הוי תו"ז מחמת אונס רק לפי הו"א דר"ל הש"ס להניח מכל זבינא ע"ז מדחי דאונס מממונא שאני א"כ במגרש מחמת אונס מיתה להוי תלוי' וזבין אף דהוי מכירה וגט הוי' תלו"ז כמבואר בש"ס שם משום דנפטר משאר כסות מ"מ במגרש קודם מיתה לא שייך תלו"ז דבלא"ה נפטר רק צ"ל דל"ש הכא מכירה בע"כ דהא בלא"ה ימות אף אם לא ימכור

הל' י"ג בריא שאמר כתבו גט והרב א"ע מיד וכו' עיי' בכ"מ שהביא התוספתא נותני' כ"ז שיש נשמה בו וכתב הכ"מ דרבינו מפרש דמתניתין דגיטין ד' ע"א מיירי דכתבו ונתנו לה הגט קודם נפילה כדמשמע מלשון רבינו והתוספתא מיירי בכתבו ונתנו לאחר כפילה והנה לפי פי' זה במתני' ע"כ מוכח דא"א עדים על מינוי שליחות הולכה כמבואר בדברי רבינו פ"ג מה' אישות וגם הראב"ד מודה בגט דאל"כ בלאו גילוי מילתא דנפילה ג"כ חזי' אי בירר עדים ואי לא לא מהני הגילוי מילתא אע"כ דא"צ עדים רק צ"ע אי מיירי בנתנו לה קודם נפילה כיון דבשעת נתינה לא ידעו השלוחים אי כוונתו לנתינה עד שכפל מהגג א"כ הו"ל לר' ירמי' למידק על מתני' זאת דאתי' כר"מ דלר"א בעי' נתינה לשמה א"כ לא הי' לשמה בשעת כתיבה ואמאי שביק עד מתני' לקמן דף פ"ו ע"ב ולפי האמת לא קיי"ל כהאי סברא דנתינה א"צ לשמה, מ"מ ק' הא בשעת נתינה לא הי' מבורר לעדים שכוונתו הי' לנתינה א"כ אף שנתגלה למפרע מ"מ להוי כמגרש בלא עדים ואין דבר שבערוה פחות מב', רק רבינו אזיל לשיטתו דאפי' נתנו בינו לבינה מהני בדיעבד וא"כ י"ל דכה"ג לא מיקרי מגרשה בלא עדים כיון דעדים באמת בשעת נתינה