עין מאיר (רמב"ם) קמט

כדמתרץ הש"ס מעיקרא אין בו זמן אהני דלכתחלה לא תנשא א"כ אוקמי' לגט אחזקת כשרות דאי אמרת דגזי' לי' לזמן קודם נתינה לידה פסול מדרבנן הוא א"כ אמרי' בוודאי גזי' לאחר נתינה וכן סברה זאת מבואר מדברי רבינו לקמן ספ"ז מהלכות אלו דלא חיישי' שמא ביטל בעל הגט הנשלח ע"י שליח ממדינת הים דאוקמי' אחזקתו עיי"ש ה"ה הכא, ומה שיש לדקדק בדברי רבינו שם מבואר במקומו בעזה"י, ולפי"ז בגזי' לזמן בוודאי יכול לחפות ול"ק קו' התוס' דלימא אוקמי אחזקת א"א דלא גרשה עד השתא לפי סברת ר"ש הובא בר"ן חולין י"ב בסוגי' דרוב בחלב בהמה טרפה ע"י סירכא דהיכא דלא שייך ברגע זאת איתרע חזקתה אמרי' למפרע נעקרה כיון דבלא"ה עד השתא הי' חזקה בטעות ועיי' בפ"י שביאר בזה דברי תוס', ולפ"ז בגזי' לזמן שבעל טוען שגזי' ע"כ אמרי' שכבר גירשה בשלמא בלא גזי' לזמן י"ל שנתן לה כבר ע''מ שיחול מעתה א"כ יכולין אנו לומר אוקמי' אחזקת א"א עד השתא משא"כ בגזי' ממ"כ אי אמרת דלא גירשה א"כ צ"ל דהשתא חל גנו ברגע זאת והשתא הגט פסול מדרבנן א"כ צריך אתה לעקור חזקת הגט וע"כ צ"ל שגירשה קודם גזיית זמן א"כ ע"כ קודם רגע זאת נתגרשה כי היכי דלוקי גט אחזקתו א"כ כבר הי' מוחזקת היא אצלינו עד השתא בטעות בחזקת א"א א"כ הדרה סברת ר"ש אמרי' למפרע היא נתגרשה קודם הזנות וא"צ לחזקת צדקת תירוץ השני דתוס' כנ"ל

הל' כ"ח האומר לב' כתבו וחתמו גט לאשתי ונתאחר הדבר ימים או שנים וכו' הנה מדברי רבינו הוכיח הטור דס"ל לרבינו דין נכתב ונחתם הגט קודם נתינה שכה או יותר דלא מיקרי מוקדם רק בין כתיבה לחתימה או הקדים הזמן מקודם הכתיבה, מדכתב ונתאחר ימים או שנים ויש חולקין דאין לו תקכה רק ע"י שליח דמפקע לקלא ועיי' בכ"מ שתמה על דיוקו של הטור, ונ"ל דהוכחת הטור הוא מדמחלק רבינו או שנמצא הגט בטול והוצרך לכתוב לה גט אחר כשר ולמה לא כתב זאת בגווני במה שצווה לכתוב ולחתום וחתמו ואיחר הדבר עד שנה שצריך לכתוב גט אחר משום מוקדם אלא ע"כ משמע דב"ק מיירי בלא נכתב עדיי' אבל אי כבר נכתב כשר דמוקדם בין כתיבה לנתינה לא מגרע, ולפי הנ"ל דאמרי' דלא משכחת עדים המעדים על חיוב מיתה שיהי' צריך לחפות רק בזינתה וחזרה וזינתה א"כ י"ל סברת הגה' אשרי דהיכא דמזנית הגט זכות הוא לגבה א"כ אמרי' עדיו בחתומיו ז"ל א"כ צריך רק להגיע לידה ומגורשת למפרע א"כ בגט המוקדם רק בין כתיבה לנתינה כדין יחפה כנ"ל

בעזרת יוצר, נוצר תורה, כאישון, גמרנו ביאור פרק ראשון

פרק ב' אחד ואין שני יסייעני לבאר פרק שני הלכה א' זה שנאמר בתורה וכתב לה ספר כריתות ונתן בידה אחד הכותב לה בידו או שאמר לאחר לכתוב וכו' לא נאמר וכתב אלא להודיע שאין מתגרשת אלא בכתב והכה בהלכ' צריכי' אנו להרחיב קצת הדיבור שהוא יסוד גדול בדיני גטין והוא דהנה בדין כתיבת הגט אי בעי' שליחות יש ב' שיטות עיי' בש"ס המביא בתרא כ"ד שיטת תוס' דכתיבת גט לאו מדין שליחות נגעו בה דוכתב לא קאי דוקא אבעל, ושיטת ר"י הביאו הרא"ש דבעי' דין שליחות ותוס' הוכיחו דאל"כ אכתי ק מאי מהני עומד גדול ע"ג הא עכ"פ לאו בני שליחות נינהו, והנה כבר דברנו במקום אחר מזה אע"ג דגבי קטן לא שייך שליחות מ"מ אי שכרו מדין פועל מהני אם שכרו לכתיבת הגט דפועל עדיף דידו כיד בעה"ב כמבואר ריש ב"מ בסוגי' דתופס לב"ח אוקמי הש"ס מהאי דשכרו ללקט מציאות תירץ הש"ס שאני פועל דידו כיד, בעה"ב והא בתופס לב"ח אפי' שליחות לא מהכי לשיטת תוס' דלא ס"ל כרש"י אפ"ה פועל מהני א"כ חזי' דפועל יצא מגדר השליח א"כ לפ"ז אית להו תברא לקו' תוס' על הנך שיטות דס"ל דבעי' שליחות ממתני' דהכא וי"ל דמתני' דהכא מיירי בשכר את הקטן וא"כ מדין פועל מהני אבל קו' הש"ס היא אכתי לאו בני דעה נינהו ובזה יש ליישב קצת שם דף כ"ג אלא מעתה נכרי וישראל עומד ע"ג נמי יהא כשר היינו בשכרו, איברא לכאורה עדיי' הדבר צריך תלמוד דפקחתי עיני בדברי רבינו בה' רוצח פ"ב הל' ג' וז"ל השוכר הורג להרוג חבירו פטור מדיני אדם וחייב בדיני שמים ולפי דברינו הלכה זו צ"ע דהנה טעמא דרבינו הוא משום דאין שליח לדבר עבירה פטור בדיני אדם כמבואר בקדושי' מ"ג צא והרוג הנפש שליח חייב דאין שליח לדבר עבירה ואי כדברינו הנ"ל א"כ ק' האיך יצא לרבינו דאם שכר להרוג דג"כ אין שליח דלמא כה"ג יש שליח דיצא מגדר השליח דנעשה יד פועל כיד בעה"ב וע"ז המעשה נעשה פועל שלו וקרא דממעט דאין שליח לד"ע היינו מטעם שליחות ואי טעמא דרבינו משום דאי לא שכרו אף בדיני שמים יפטור דלא עביד מעשה כמבואר במ"ל עיי"ש מ"מ משכחת דעביד מעשה בלא פועל כגון שהלך שליח ומסר לו חרב בידו וכגון בהאי שולח הבעירה ביד חרש ושו"ק ונותן השלהבת בידו, והנה מהאי דשוכר עדות שקר דיחשוב המעשה עליו על המשלח ניהו דהוא גופי' עביד מ"מ הו"ל רק ע"א, ועוד הו"ל מעיד בפני שלא ב"ד משא"כ הכא, רק יש לחלק דהנה בפועל היינו טעמא דהו"ל כמכירה לזמן ולשעה זאת מש"ה כעשה ידו כיד בעה"ב א"כ בהאי פועל הו"ל מכירה לדבר איסור האי הורג שמשכיר עצמו למשלח זה להרוג האי קנין לא מהני והו"ל מקח הנעשה באיסור א"כ נשאר תורת שליחות ואין שליח לד"ע, ועדיין צ"ע דהא גם עבד כ' רבינו או ששלח עבדיו והנה הא דבעי' בעבדא של אשה דמגור' ע"י קבלתו בכפות בתורת חצר ולא מתורת פועל, התם שאני דה"ט כמבואר ד' כ"ג עבד אין נעשה שלית לקבל גט משום דאינו בתורת גטין וקדושי ואף עבד של בעל המשלח דשאני התם דמידי דאינהו לגופי' לא שייך אינו יכול לעשות לחברי' דניהו דפועל הוא מ"מ גם כחו איכא מעורב דאטו אם שכרו ללקט מציאות ובשעת הגבהה מכוין לקנות שלא לבעה"ב שקנה בעה"ב ואף בעבד מה שקנה עבד קנה רבו ה"ט משום דאינו יכול לחזור מעבודתו מ"מ בגטין לא שייך מצד דנעשה פועל שלו דיכול להיות שליח בדבר דלא שייך בו לגופי' לא מצי עביד כנ"ל ובמקום אחר נדבר עוד מזה

וכן מצאתי לאח"ז בשער המלך בה' שכירות שכתב סברה זו לענין נכרי אף שאין לו שליחות מגם אתם מ"מ אם שכרו ישראל נעשה שליח, שוב עיינתי בס' נתיבות משפט על חשן משפט סי' קפ"ח ס"ק א' שחוקר בדברי אלה ושמחתי כמוצא שלל רב כי כוונתי לדעת הגדולים

ולעיקר נ"ל דהיינו טעמא לחלק בין האי לתופס לב"ח באמת דפועל ג"כ ה"ט משום שליחות רק תי' הש"ס הוא דהא הרא"ש כ' דהיינו טעמא דלא מהני שליחות דלא מצינו שליחות רק כגון לה בשחיטת