עין מאיר (רמב"ם) קמח

ופי' בדברי תוספ' שכוונת תוס' ב' חזקות להדדי, ודע שחזקת צדקת בהאי חזקה יש לערער קצת האיך שייך חזקה הא מה לי איסור א"א ומה לי איסור פנוי' לשיטת הרמב"ם דס"ל בא על הפנוי' לוקה עיי' בס"א לה' אישות ועיי' בחידושי' לסוגי' זו א"כ נשאר קו' תוס' לרבינו ולא שייך קו' תוס' רק אי בא על הפנויה הוא רק איסור דרבנן א"כ באיסור דרבנן לא זהירי אינשי, ונ"ל דיש כאן חזקה אחרת לפי דעת רבינו והוא חזקת היתר לבועל דאי אמרת שזינתה כשהיתה א"א א"כ כשם שאסורה לבעל כך אסוכה לבועל אבל בזינתה בפנוי' מותרת לבועל אף שלא הי' חזקת כשרות לבועל מצד איסור אישות מ"מ השתא הרי היא גרושה לפנינו אנו דנין אף שאין אנו דכין כלל אבועל מ"מ שייך חזקה לצרף לחזקת גרושה לפנינו, איברא לכאורה הא ליתא דהכה עיי' בסוגי' סנהדרי' דף מ"א שהק' הש"ס היכא משכחת מיתה בעדים שהעידו על זנות אשת איש והא יכולי' לומר לאוסרה על בועלה באנו עיי"ש ותירץ הש"ס כשזינתה וחזרה וזינתה עם אותו בועל גופי' א"כ בלא"ה לא שייך חזקת צדקות של תוס' דע"כ כבר זינתה דאל"כ בלא"ה א"צ לחיפוי דהו"ל עדות שאי אתה יכול להזימה אע"פ שזינתה כבר מקודם א"כ לא שייך חזקת צדקות, מ"מ גם תירוצי הנ"ל נסתר דלא שייך חזקת כשרות אבועל דהא כבר זינתה עמו רק כ"ל דבאמת יחפה ויאמר גם בבעילה הראשונה גירשה וכבר היא מגורשת ובזה יש ליישב מה שמקשים העולם על תוספ' הרא"ש הובא בר"מ בכתובות ד' ג' עיין בחידו' שכתבנו באיזה דרכים ואין כאן מקום להאריך

הל' כ"ה גט שיש עליו עדים ואין בו זמן או שהי' מוקדם או מאוחר או שנכתב ביום ונחתם בלילה זכו' כל אלו פסולין, והנה במוקדם דעת רבינו שהוא רק פסול כשאר פסולי דרבנן ודעת הרא"ש בהלכותיו שהוא בטל ותמה ב"י מאי שכא מכל שאר פסילי דרבנן שהוא רק פסול דרבנן והכא בטל, והנה נ"ל דרא"ש ס"ל כרי"ף דעדי חתימה נמי כרתי א"כ הו"ל חתימת עדים שנחתמי' על השקר דהא נכתב בגט שגרשה מאותו זמן אף בכל גט שבעל נותן כמה שנים לאחר כתיבה דכשר מ"מ בגוף הגט לא יכתב שקר והם על כתיבת הגט מעידי משא"כ בנכתב פסול דגט דהו"ל עדות שקר ואף אם לא נחתם כלל בע"מ כמי כשר מ"מ הכא הוי כעדות מוכחשת כנ"ל

והנה בדין מאוחר נחלקו אבות העולם ה"ה התוספ' ראב"ד ורבינו, דעת רבינו שפסול וכ' הר"ן טעמא משום דשייך חפוי כמו באין בו זמן כמובן וראב"ד ס"ל דמגורשת מיד רק הבעל אוכל פירות עד שעת הזמן דלענין זה איחרו והנה נ"ל בשחרור דעבד אם איחר הזמן לשיטת הראב"ד דאין לומר דאיחר לענין עבדות שמחייב לעבוד לו עוד דאי מחויב לעבוד א"כ קנוי הוא לו עדי' והדרא קו' הש"ס לדוכתי' מה שקנה עבד קנה רבו ולא שייך גיטו וידו באין כאחד כיון שעדיי' צד ממון קנוי' לו ואי הו"ל באמת כתנאי ולא שיורא רק באמת הוא משחרר לגמרי גם לעני' עבודות ושייך שפיר גיטו וידו וכו רק אח"כ צריך לעבוד לו עוד א"כ הו"ל כמתנה על משכ"ב דהא בני ישראל עבדי כתיב ולא עבדי' לעבדים, רק נ"ל ליישב חדא דזאת לא מיקר' מתנה על משכ"ב דעבד אין מוזהר בזה ואף אם ישוחרר יהי' בר ישראל הא בשעת שחרורו מהני תנאי דעדיי' עבד הוא, ועוד נ"ל לכלל גדול דבכה"ג היכא שמתנה על משכ"ב בשחרור עבדו דלא שייך לומר דלא מהני תנאי דכל הסברא כ"ל דלא אתי דבור ומבטל מעשה היכא דאתי לעבור על דברי תורה משא"כ הכא המעשה גופי' היא לעבור וא"כ נגד המעשה התנאי. לא הוי מתנה עמשכ"ד דהא התנה אם לא תעשה זאת אל תהי' משוחרר ולא יעבור בעשה של והתנחלתם וטעם במתנה עמשכ"ב דמעשה קיים עכ"פ משום דתנאי הוא תנאי ומעשה בדבר אחד דהא עכ"פ נעקר המעשה דהתנאי אין יכול להתקיים דהא הוי מתנה עמשכ"ב א"כ ע"כ נתבטל התנאי ואי אמרת דהמעשה נגרר אחר התנאי א"כ עכ"פ יתבטל המעשה והו"ל כתנאי ומעשה בד"א לשיטת תוס' בסוגי' דתנאי כפול דהתנאי סותר המעשה ועיי' בתוס' כתובות ד' מ"ו שנדחק בקו' בע"מ שאין לך עלי שאר כסות ועונה אמאי מקודשת ניהו דתנאי בטיל מ"מ גם הקידושי' נתבטלו, ולפי הנ"ל ניחא ואין כאן מקומו להאריך

ונחזור להנ"ל ודעת תוס' גיטין ד' י"ז דגט מאוחר כשר לגמרי רק שאין חל רק מאותו זמן הנכתב בגט והביאו ראיי' מש"ס דב"ב ועיי' בחידושי' שתירצנו קו' תוס' דשייך גם בשחרור דעבד חיפוי, ודע דיש לעיין דהנה בשטר שחרור שאין בו זמן בוודאי ל'ש תירוץ תוס' דהרי הוא משוחרר בפנינו דנימא למפרע הוא משוחרר דאיכא כאן חזקת כשרות דאדון המתנגדת דנימא עד השתא לא עבר באסור עשה דמשחרר עבדו ועוד יש לעיי' בחתימת עדי' שייך קצת חזקת כשרות אי מצד מסייע לעוברי עבירה או יש ג"כ לאדון קצת לאו דלפני עור וכ' היינו לר"מ דע"ח לבד כרתי א"כ אוקמי' אחזקת כשרות דהשתא הוא דנכתב ונחתם, ועוד בשחרור תיכף בשעת חתימת העדים אמרי' עדיו בחתומיו ז"ל א"כ מיד בשעת מעשה דידהו נשתחרר א"כ בוודאי שייך קצת לפני עור ועיי' בריטב"א קידושי' ד' מ"ב ועיי' ב"מ ד' יוד ד"ה בהן ועיי' שם כן כ"ל עוד י"ל דמשכחת חיפוי בעבד לפ"מ דקיי"ל אין שליח לדבר עבירה א"כ באומר צא הרוג את הנפש חייב השליח ולא השולח אבל אי לאו בר חיובא השליח א"כ המשלח חייב וכן להיפך אי המשלח לאו בר חיודא שניהם פטורים א"כ אי העבד יצוה צא והרוג נפש כגון למי שאינו בר חיובא א"כ אם משוחרר הוא הו' העבד בר חיובא והמשלחו לאו בר חיובא א"כ חייב העבד אבל אי לאו משוחרר הוא א"כ לאו בר חיובא הוא ופטור המשלח רק לכאורה הא ליתי' דבכי כח נמי מוזהרין על שפיכת דמים וגם ג"ז לה מאשה ואין מקום לדברינו רק בעוברים דבני נח מצווים וישראל אינו מוזהר ואין פה עת האסיף ובאנו רק לברר דעת הרמב"ם, וג"כ משכחת בעבד חפוי אי הוזם אי עבד הוא ליכא בר עדות ולא שייך ועשיתם לו כאשר זמם אם הי' רוצה לחייב חבירו מיתה א"כ יטעון להיפך דעדיי' עבד הי' רק י"ל דכבשי לשטרה ולא מהכי זמן

הל' כ"ו חתך ממנו זמן ונתן לה או שלא כתב שם היום אלא בשבת ראשונה או שניי' בחודש פלוני וכו' וכן אם כ' בו היום גרשתי' כשר שמשמעו היום הזה שהוא יצא בו הגט, הנה דעת רבינו בגזי' לזמן שכשר לגמרי ומחלק בין גט שאין בו זמן שהוא מג' גיטי פסולי' ועיי' ברשב"א בסוגי' והראב"ד חולק בזה, והנה באמת י"ל כוונת הש"ס הוא באמת שבעל יגזה הזמן לאחר שנתנו לה ובשעת גירושי' הי' בו זמן ורק יטעון הבעל רק לאח"כ גזי' לי' ויטעון שהי' כתוב בו הזמן קודם הזנות ובזה מתרץ הש"ס לרמאות כזה לא חיישי אבל באמת אי גזי' לי קודם נתינה הו"ל כגט שאין בו זמן, ואף דלשון הגמ' גזי' לי' זמן ויהבי' נהליה פי' הוא יגזה זמן לאחר גירושין ויתננה לה והכה בוודאי ע"ז אנו מאמינים לבעל שגזי' לזמן לאחר נתינה דע"כ בגט הי' ככתב זמן דאל"כ לא חתמו עדים עליו כדמתרץ