אם יעקב ט

אם יש לי חלק ביניהם, לכך נקוד על לולי, ומשני שמא יגרום החטא, לעולם מוחזק בידו שהוא חסיד, וזה שספק בידו אם יראה בטוב ה' לפי שהיה ירא שמא יחטא ויגרום החטא, שלא יראה בטוב ה', א"כ זהו גופא מטעם חסידות שאינו בטוח בנפשו רק שמצפה תמיד לישועתו, והק' בצל"ח, למה לא משני הגמרא, כאן קודם מעשה דבת שבע, כאן לאחר מעשה דב"ש, ותי' בב"ר, דבמזמור פ"ו כתיב עשה עמי אות לטובה ודחז"ל על מעשה דבת שבע עכ"ל. ולכאורה אפ"ל ע"פ הגמרא בסנהדרין (דף ק"ז ע"א) שדרשו עה"פ למען תצדק בדברך תזכה בשפטך אמר דוד לפני הקב"ה גליא וידועא קמך דאי בעי למכפייה ליצרי הוה כייפינא, אלא אמינא דלא לימא עבדא זכי למרי, א"כ אין לך חסיד גדול מזה שרצה להצדיק את הקב"ה, וזה שנאמר ג"כ לך היינו לכבודך חטאתי, למען תצדק בדבריך דלא לימא עבדא זכי למרי, א"כ א"א לשנות כאן לאחר מעשה דב"ש כיון דגליא קמי' דקוב"ה דמעשה דב"ש היה ג"כ מטעם חסידותו וצדקתו

(ע"ב) חכמים עשו סייג לדבריהם כדי שלא יהא אדם בא מן השדה בערב ואומר אלך לביתי ואוכל קמעא ואח"כ אקרא ק"ש ואתפלל וחוטפתו שינה ונמצא ישן כל הלילה אבל אדם בא מן השדה בערב נכנס לביהכ"נ אם רגיל לקרות קורא ואם רגיל לשנות שונה וקורא ק"ש ומתפלל ואוכל פתו ומברך וכל העובר על ד"ח ח"מ, והקש' הט"ז בסי' רל"ה מבניו של ר"ג שעברו על דברי חכמים כשבאו מבית המשתה, ועדיין לא קראו את שמע ותירץ שהם התחילו בהיתר קודם שהגיע זמן ק"ש, ואם התחילו בהיתר א"צ להפסיק, והקשה בספר אור לו בציון לפי"ז משמע הא התחילו באיסור צריך להפסיק, א"כ לפ"ז לא מקשי הגמרא מידי בסוכה (דף ל"ח ע"א) גבי מי שבא בדרך ולא היה בידו לולב נוטלה על שולחנו, בשעה שבא לביתו ושכח ולא נטל קודם אכילה, צריך להפסיק סעודה ולטול לולב, והק' הגמרא למימרא דמפסיקין ורמינהו אם התחילו אין מפסיקין ואם איתא דכי אמרינן אין מפסיקין בהתחיל בהיתר דוקא אבל בהתחיל באיסור מפסיקין א"כ לא מקשי הגמרא מידי דלולב מצפרא זמנו הוא והוי התחיל באיסור, ועיין בהר"ן בפ"ק דשבת ובסוכה שם במקומו שיש כאן מקום עיון עכ"ל. ולי לק"מ לכאורה, הלא התוס' בשבת (דף ט' ע"ב) ד"ה ואם, הוכיחו דהגמרא ואם התחילו אין מפסיקין מיירי נמי בהתחיל באיסור, ע"ש, וא"כ שפיר מקשי הגמרא בסוכה כיון דמוכרחין לומר דמתניתין דשבת מיירי נמי בהתחיל באיסור, ובכ"ז אין מפסיקין ולמה בלולב צריך להפסיק וליטול על שולחנו כיון דבשני המקומות הוי התחיל באיסור ולמה נתחלקו בדינם ואכמ"ל

(דף ה' ע"א) אמר ר' יצחק כל הקורא ק"ש על מטתו כאלו אוחז חרב של שתי פיות בידו, ופי' רש"י להרוג את המזיקין, ואמר ר"י כל הקורא ק"ש על מטתו מזיקין בדילין הימנו, ולכאורה קשה קושית הגמרא דשבועות (דט"ו ע"ב) על הא דריב"ל אמר להני קראו וגני והיכי עביד הכי והאמר ריב"ל אסור להתרפאות בד"ת, אכן לפי מה שתירץ הגמרא שם להגן שאני, ה"נ אפ"ל דלהגן הוא, וכן הוא מפורש ברמב"ם, פרק י"א מהלכות ע"ז ה' י"ב, הלוחש על המכה וקורא פסוק מן התורה, וכן הקורא על התנוק שלא יבעת, וכן המניח ס"ת ותפילין על הקטן בשביל שיישן, לא די שהם בכלל מנחשים אלא שהם בכלל הכופרים שהם עושים ד"ת רפואת הגוף, ואינה אלא רפואת הנפש שנאמר חיים לנפשך, אבל בריא שקורא פסוקי' כדי שתגין עליו זכות קריאתן וינצל מצרות ה"ז מותר עכ"ל, וא"כ בזה מיירי נמי בבריא הקורא אותם להגן וכיון שקורא אותם אפילו בבריאתו ל"ש למיחש מטעם לוחש על המכה, אפילו כשקורא אותם בשעה שאינו בריא

והנה בצל"ח הקשה כיון דאומר ר"י כאלו אוחז חרב של שתי פיות, למה אומר עוד לקמן מזיקין בדילין הימנו,