אם יעקב י

וכיון שהם בדילין, ל"ל חרב של שתי פיות, ולפי דברינו אתי שפיר כיון דהא דאמר ר"י כאלו אוחז, הוא בגדר להגן, כמו תריס ומחוצה ולהגן שאני דמותר, וע"כ קאמר במאמר השני דבדילין הימנו ולא נכנס בכלל לוחש על המכה, ובכדי שלא יקשה על מאמר הראשון הלא אסור להתרפאות בד"ת ע"כ מביא מאמר הב' דמזיקין בדילין הימנו וכמאמרו של רשב"ל כל העוסק בתורה יסורין בדילין הימנו ור"ל שהתורה מגנת עליו, ולא הוי ריפוי בד"ת ה"נ מגין עליו כמו תריס ומותר, או לאידך גיסא דמאמר הא' מתרץ מאמר הב' בזה האופן

ויתורץ ג"כ קו' ת"ח בשבועות (ד' ט"ו) דברי ריב"ל אהדדי דכאן אמר ריב"ל אסור להתרפאות בד"ת, ובעירובין (דנ"ד ע"א) אריב"ל חש בכל גופו יעסוק בתורה שנאמר לכל בשרו מרפא, ותירץ דיש לחלק דדוקא היכי דאומר פסוקים דרך לחש ולוחש על המכה, זהו ודאי אסור, דעושה ד"ת רפואת הגוף, אבל בעירובין איירי דעוסק בתורה לש"ש, ומתכוין שיועיל לו זכות התורה, זהו שפיר דמי, שזכות התורה אחד מהדברים שאוכל מפירותיהן בעה"ז, והקרן קיימת לעוה"ב, ולפי"ד בלא"ה א"ש, דהנה לפי מה שפי' רש"י בשבת (דל"ב ע"א) ד"ה חש בראשו, דחש הוא מיחוש קל עי"ש, א"כ ה"נ בעירובין דקתני ל' חש, לא נכנס בכלל לוחש על המכה דאסור להתרפאות בד"ת, רק בגדר להגן, שלא יכאב לו ביותר, והתורה ע"י שמזככת את הנשמה והשכל. אמר ריב"ל אסמכתא על הפסוק, כי לוית חן הם לראשך דחש בראשו יעסוק בתור', חש בגופו יעסוק בתורה שנאמר ולכל בשרו מרפא, וכונת הפסוק רפואת הנפש, וממילא יהא שמור מחולי הגוף, דכל יסורי הגוף ר"ל, באים מחולי הנפש, וכשיבריא את נפשו ע"י עסקו בתורה, יהא גופו שלם תמיד בבריאה תמידות

פשפש ולא מצא יתלה בב"ת, מקשים המפור' כיון שיש בו ביטול תורה א"כ היאך שייך ולא מצא, אפ"ל שע"י מצות שאפשר לעשות ע"י אחרים בטל מה"ת ולא ידע שהדין א"כ, ומטעם בת"ה וזהו פשפש ולא מצא לפי דעתו שחשב שאינו עון כלל, יתלה בביטול תורה שע"י שלא למד, נדמה לו שהעבירה מצוה, כמו שמצינו אצל ר"ע, במסכת ד"א זוטא פ"ח, ובפסחי' (דמ"ט ע"ב)

(ע"ב) גמרא רב הונא תקיפו לו ארבע מאה דני דחמרי עלו לגביה רבנן אמרו לו ליעיין מר במילי א"ל ומי חשידנא בעינייכו א"ל מי חשיד קוב"ה דעביד דינא בלא דינא, והקשה הבינה לעתים היאך הוה ס"ד דרב הונא דהקב"ה עביד ח"ו דינא בלא דינא, ונראה דלק"מ לכאור' וכמו שפירשו בתוס' ד"ה דינא, דהרבה צדיקים יש שלוקים בגופן אלא הם שידעו שלא היה נותן שבישא לאריסא והיו רוצים לרמוז לו שלא יעשה עוד עכ"ל, ע"כ חשב שהוא מהצדיקים שלוקים בגופן ובממונן ליסורים של אהבה או לכפר עון הדור או לנסיון בכדי להוסיף שכרו לעולם הגנוז (שיתנוסס בו), והם א"ל ליעיין במילי שעבור עצמו הוא זאת לעונש ע"ח ואינן של אהבה וכיון דאמר קבילנא עלי דיהיבנא לו לאיכא דאמרי הדר חלא והוה חמרא, סופו הוכיח על החלתו דלא הוי יסורים של אהבה דלא עביד רחמנא ניסא לשקרי רק בכדי להורות דמדקדק עם סביביו, ולא מהניא לו היתירא, דאמר הא גנב לו טובא, ולא"ד אייקר חלא ואיזדבן בדמי חמרא אפ"ל דהוי יסורים של אהבה לפי שטתו דר"ה שהיתה לו היתר ומסתמא היה לו עדות נאמנה דקא גניב לו כולו

(דף ו' עא) תניא אבא בנימין אמר אין תפלה של אדם נשמעת אלא בביהכ"נ, וכתב בטאו"ח סימן צ' לכך צריך להשתדל בכל כחו להתפלל עם הצבור, וה"מ להמון עם אבל מי שתורתו אומנתו ולו מדרש קבוע בביתו שלומד בה מצוה להתפלל בו אפילו אין לו עשרה, דר"א ור"א אע"ג דהוה להו תליסר בי כנשתא לא הוי מצלו אלא היכי דהוי גרסו, וכתב הב"ח אפי' אין לו עשרה דאל"כ מאי רבותייהו