אם יעקב סד

פיה"מ להרמב"ם וז"ל אבל אם אין אצלו אלא ש"י או של ראש אין מותר לו להניח עד שיעשה אחרת שמא יסמוך על האחת תמיד עכ"ל, ולא קאמר אסור רק אין מותר לו היינו להתנהג בהיתר בלא שה"ד לכתחלה וגם שמא יטעה מחשש היסח הדעת שיסיח דעתו מלקנות שניה אבל כשא"א לו בשה"ד שפיר, דבזה יהא לו היכרא, שצריך שניה

וכעין זה הוכיח התוס' רי"ד על הירושלמי לתרץ מה שקשה לכאורה על הגר"א דהנה איתא בירושלמי סוכה פרק ג' ה"א איזו היא גזולה פסולה כל שנכנס לסוכתו של חבירו שלא מדעתו כהדא גמליאל זוגא עביד לו מטלא גו שוקא עבר רשב"ל א"ל מאן שרי לך עכלה"ג, דבני מערבא ע"ש, והגר"א ז"ל באו"ח סימן תרל"ז מביא הירושלמי הזה למקור הדין המבואר בשו"ע אע"ג דקיי"ל בתוקף את חבירו והוציאו מסוכתו דכשר כחכמים דס"ל יוצאין בשאולה מ"מ לכתחלה אסור לכנס לסוכתו ש"ח שלא מדעתו רק בדיעבד יוצא, וכ' התוס' רי"ד ז"ל וצ"ב מאי מייתי ראיה מירושלמי דס"ל אף בדיעבד פסול להדין המופסק לפי ש"ס דילן דבדיעבד כשר, וכיון דבדיעבד כשר אף בתוקף את חבירו והוציאו מסוכתו משום דקרקע אינה נגזלת וסוכה שאולה היא, אימא דלכנוס לתוך סוכה ש"ח שלא מדעתו מותר לכתחלה, כמו דמותר אדם ליקח טלית ותפילין ש"ח שלא מדעתו דניחא לאינש למיעבד מצוה בממונא, ומאי ראיה מירושלמי דס"ל אף בדיעבד פסול עכ"ל בתוס' ביאור, אבל נראה דשפיר הוכיח הגר"א מירושלמי מדלא קאמר לו רשב"ל לגמליאל זוגא מפורש אסור רק מאן שרי לך משמע דאין מורין, ואין נוהגין לכתחלה כן להתיר בפומבי גו שוקא שהוא רה"ר וע"כ תמה מאן שרי לך לכתחלה, אבל בדיעבד ה"נ דמותר ומאי דקאמר פסולה היינו משום דכל כי האי פסול לכתחלה, ג"כ פסול מקרי משום סרך רציחה וכ"מ בק"ע וז"ל עבר רשב"ל וא"ל מי התיר לך לעשות סוכה כאן ולא אסר לו, ש"מ דבדיעבד (מותר) ויצא אפילו בקרקע גזולה דהא קרקע של רבים היא עכ"ל, ומוכח דעיקר הראיה מדלא אמר לו אסור ה"נ מדלא קאמר הפיה"מ מפורש דמעכב רק אין מותר לו היינו דהלכה כן ואין מורין לכתחלה בלא שעת הדחק, וכ"מ ביו"ד סי' ל"ט ס"ב כתב הרמ"א ויש מחמירין אם נאבדה הריאה ואין להתיר רק בפה"מ או בגדיים וחיות שאין סרכות מצויות שם עכ"ל, וכתב הש"ך דלכ"ע בדיקת הריאה אינו אלא מדרבנן וכ"מ בתשובת ב"ל ומדינא כיון שנשחטה בחזקת היתר ואולי לזה דקדק הר"ב בצחות לשונו ויש מחמירין ולא כתב ויש אוסרין אלא רצה לומר דהאוסרים לאו מדינא אוסרים אלא דס"ל שחכמים החמירו בדבר כדי לחזק דבריהם עכ"ל, ה"כ דקדק בפיה"מ בצ"ל לומר אין מותר לו ר"ל שראוי להחמיר אבל לא מדינא דחששא בעלמא הוא שמא יסמוך על האחת תמיד, ומכל הלין סוגין חזינן בעליל שאין מהצורך לומר דט"ס הוא, וכן אין צ"ל דהרמב"ם בחיבורו הגדול חזר בו ממ"ש בפיה"מ דהלא לא כתב בפיה"מ אסור רק אין מותר לו וע"כ לא כיון לאסור אף בדיעבד ר"ל בלכתחלה שהוא כעין דיעבד דהיינו שעת הדחק אלא דר"ל לכתחלה אין מורין כן בלא שום שה"ד באין לו משום היסח הדעת אבל בחיבור הגדול שכ' פסק הלכה כ' דא"מ ואפשר דר"ל בשה"ד, וגם דהא גופא במה שאין לו קרינן האידנא ש"ה, וכן מבואר מהגמרא דקאמר להו תיכף, "כששאלו אותו אמרת, דסברי דר"ל אף בשה"ד" א"מ דלית לי' תרי מצוה חדא נמי לא ליעבד ור"ח הוא דקאמר להאי אלא מאן כו' אלמא דלא הי' אצלו הו"א כלל לאמר דמעכב אף בשה"ד ומעיקרא מאי סבר הגמרא מפרש לה אלבי', דבאמת צריך למיחש ברבים בלא שה"ד שמא יפשע שאם יקילו בא' לא אתי למקני השניה ובפרט לאותן המורין מתוך משנתן חיישינן ביותר כשילמדו שתפילין של