אם יעקב סג

דבאין לו לא יניח משום חששא דיסמוך על האחת א"כ לא יניח אפילו האחת, ומסביר הגמרא הזאת בהו"א ומסקנא דבהו"א לא ס"ל סברת הש"א ע"כ קאמר דבאין לו מעכבת משום גזרה שמא יסמוך על האחת תמיד, ובמסקנא ס"ל סברת הש"א, והרמב"ם בפיה"מ לא ס"ל סברת הש"א, ובחיבור הגדול חזר בו וס"ל סברת הש"א, ונלפע"ד דשפיר הוא ואין צ"ל כלל דט"ס הוא בפיה"מ כמ"ש הכ"מ, ולא חזר הרמב"ם בחיבור הגדול ממה שכתב בפיה"מ, כמ"ש הכ"מ, ולא נצטרך לחלק הגמרא בהו"א ומסקנא, אף שבהשקפה הראשונה משמע מלשון הגמרא מעיקרא מאי סבר שהוא הו"א, באמת הכי איתא, ואינו אלא למסבר טעמא, וכמ"ש הב"י בטוא"ח (סי' קצ"ז) בלשון איהו סבר הובא לעיל בחידושי על ברכות (דף מ"ח ע"א) דקושטא דמלתא הכי איתא ע"ש כל הענין, והגמרא מפרש לה התם אליבא דר' זירא, ה"נ מפרש לה הכא אליבא דרב חסדא וכן דרך הש"ס בכ"ד ובפרט במקום שההו"א הוא להלכה ביותר מפרש לה, כגון בב"מ (דף מ"ד ע"ב) בילדותי' מאי סבר ובזקנותי' מאי סבר ואח"כ אמר רב אשי כילדותו מסתברא מדקתני כו' ואף ר"ח סבר כו' וה"נ אל תתמה בל' מעיקרא מ"ס משום דפעמים בעינן למיחש שמא יפשע. וכ"מ בחולין (דנ"ב ע"א) סברי א"כ מרתח רתח אע"ג דקאי הכא דמסיק כיון דקאמר להו גיסטרא קאמרינן היינו ריתחא, אלמא מצינו בכ"ד בלשון סבר, סברי אע"ג דקאי הכי ה"נ קושטא דמלתא הכי איתא, וכ"מ דתיכף כששאלו אמרת, ולא פירשו מאי קשיא להו, תיכף ענה לא, אלא מאן דלית לי' תרי מצוה חד מצוה נמי לא ליעבד, אלמא דכעס עלי' למה חשבו כלל דהכי כונתו, ואח"כ מפרש הגמרא אליבי', למה קאמר כלל הלא שנו כיון דלהלכה, אינו מעכב אפילו באין לו, ע"ז קמשני הגמרא דלכתחילה צריך למיחש לפסוק כן, (רק בדיעבד היינו לכתחלה שהוא כמו דיעבד ר"ל במקום שא"א בלא"ה שרינן לו) ובזה אמרינן דהלכה ואין מורין כן, וכמו שאמרו לעיל (דף ל"ו ע"ב) ואמר רבינא הוה יתיבנא קמיה דרב אשי וחשך, והניח תפילין, ואמרי לו לשמרן קא בעי להו מר ואמר לי אין וחזיתי לדעתו דלא לשמרן הוא בעי קסבר הלכה דלילה זמן תפילין, ואין מורין כן, שמא ישכחם ויישן בהם, וכן נפסק לדינא בשו"ע או"ח סי' ל' ס"ב אסור להניחם בלילה שמא יישן בהם, ואם הניחם קודם שתשקע החמה אפי' הם עליו כל הלילה מותר, ואין מורין כן, וכתב המ"א דברבים צריך לחלצם, ה"נ בזה, אף שהלכה כן דאין מעכבין אף באין לו וכמ"ש הש"א, דגם בהו"א ס"ל סברת הש"א, אבל לכתחלה ובפומבי אין מורין כן משום ע"ה, דבשלמא בשעה שיש לו שניהם ומניח לפעמים רק אחת משום איזה טעם כדאית' בירושלמי ברכות פ"ג ה"ג ר"י בסיתוא דהוה חזיק רישא הוה לביש תרויהן, ברם בקייטא דלא הוה חזק רישא לא הוה לביש אלא דאדרעי' אף דאפשר דכל היום נהג כן, אבל בשעת ק"ש ותפלה הניח תרווייהו, אכן הלא מדינא החיוב של תפילין הוא כל היום אלא משום דק' לזהר בקדושתן אין אנו נזהרין בזה, כמבואר בא"ח (סי' ל"ז ס"ב) לדידהו היה כל היום כמו לנו זמן ק"ש ותפלה וכמ"ש ביומא (דף פ"ו ע"א) ה"ד חילול השם, ר"י אמר כגון אנא דמסגינא ד' אמות בלא תורה ובלא תפילין, מ"מ חזינן דמשום איזה טעם לא הניח ר"י אלא אחת ה"נ לא גזרו א"א משום דאפשר [ולכן בקייטא לא הניח רק הש"י] דלמה יקל לנפשו להניח רק א' בשעה שיש לו שתיהן אלא בשעה שא"א לו יעשה כן, אבל בשעה שאין לו חיישינן לפסוק כן בפומבי, שמא יסמוך על האחת תמיד דיקל לנפשו שגם באחת קיים מצות תפילין ויסיח דעתו מלקנות שניה, וכ"מ מלשון