אם יעקב סב

והרמב"ם ג"כ משמע לו מתמיד לרצון דמרצה תמיד ולכן פסק דטומאה דחוי' ומלפני ה' משמע לו איסור היסח הדעת דאל"כ אינו לרצון משום דרחמנא לבא בעי

והשתא יתורץ ג"כ קושיית הכ"מ על הרמב"ם ה' תפילין (פ"ד הט"ו) שפסק תפילין צריכין גוף נקי שיזהר שלא יצא ממנו הריח מלמטה כ"ז שהן עליו, וכתב הכ"מ וז"ל יש לתמוה על רבינו למה כ' טעם אביי דסבר בשבת (דף מ"ט ע"א) דתפילין צריכין גוף נקי מטעם שלא יפיח בהן דהא קיי"ל כרבא לגבי אביי ותירץ משום דבפרק ר"א דמילה (דף ק"ל ע"א) גרסינן אר"י תפילין צריכין גוף נקי מ"ט שלא יפיח בהן רבא אמר שלא יישן בהן וכיון דסתם תלמודא נקט שלא יפיח הכי נקטינן ע"ש ולפום תירוצו יקשה הלא חזינן מקושיית הגמרא מי לא בעי מינם פורתא אלמא דסתמא דגמרא כרבא דלאביי דס"ל הטעם דשלא יפיח בהן ס"ל אע"פ שאין זהיר בשינה מניחן, וכן משמע בתוס' שבת (דף מ"ט ע"א) ד"ה אביי ותפילין ילפינן מציץ בק"ו וכיון דבציץ אסור לינם מכ"ש בתפילין, וגם יקשה סתמא דגמרא דשבת אסתמא דגמרא הנ"ל, דיומא, דבשבת (דף ק"ל ע"א) הנ"ל משמע סתמא כאביי, וביומא דקאמר מי לא בעי מינם משמע כרבא, אולם לפי"ד א"ש כיון דרבא לא נאדי מטעם דאביי כפירוש התוס' ד"ה שלא יישן בהן, משום שלא יפיח בהן בשעת שינה או משום היסח הדעת עכ"ל, וכיון דהרמב"ם פסק דאסור להסיח דעת דילפינן מלפני ה' וכמו שפירשתי ע"כ כתב ג"כ טעם דאביי משום דאמרו בסנהדרין (דף צ"ג ע"ב) עה"פ אשר כח בהן לעמוד בהיכל המלך שהיו אונסין עצמו מן השחוק וכו' ומעמידין על עצמן בשעה שצריכין לנקביהן מפני אימת מלכות מכ"ש בתפילין משום דלפני ה' וגם דה' בראשם היינו תפילין, עאכ"ו דצריכין ליזהר מאוד א"כ שפיר כתב הרמב"ם הטעם שיזהר שלא תצא ממנו הרוח כ"ז שהן עליו משום דשמא דמריה עליה ובזה"ל הביא ג"כ בהגהת אשר"י פ"ד דשבת סימן ה' תפילין צריכין גוף נקי שיכול לאנוס עצמו שלא יפיח וגם לא יישן בהן ע"ש והיינו דחד טעם הוא ואפ"ל דהרמב"ם פסק כרבא דהלכה כמותו נגד אביי והא דכתב שלא תצא הרוח ולא הזכיר טעם דשינה משום דגם רבא מודה דאסור להפיח בהן אלא דמוסיף שיכול להעמיד עצמו כשתאחזנו שינה וכדפי' התוס' ד"ה אביי ע"ש, וגם סתמא אהדדי לק"מ דאפי' אם נימא לאידך גיסא כסתמא דאביי הלא גם אביי מודה דאסור לישן בהם כמו שפירשו בתוס' ד"ה הנזכר אלא דלא חייש שמא ישן בהם ורבא חייש ג"כ שמא ישן בהם (וכדפי' רש"י ותוס' משום שלא יפיח בהן בשעת שינה דאל"כ אינו ענין כלל לגוף נקי) ושפיר פריך מי לא בעי מינם פורתא דאפי' לאביי שינה אסור

ענף ב

גרסינן במנחות (דף מ"ד ע"א) תפילין ש"י אינה מעכבת כו' אר"ח ל"ש אלא שיש לו שתיהן, ואם אינו מניח אלא אחת, אותה מצוה מיהא קיים, אבל אין לו מעכבת אמרו, לו אמרת א"ל לא אלא מאן דלית לי' תרי מצוה חד מצוה נמי לא ליעבד ומעיקרא מאי סבר גזירה שמא יפשע. וכתב הכ"מ על הרמב"ם ה' תפילין פ"ד ה"ד דנקטינן הכי בין שיש לו בין אין לו אינן מעכבת זא"ז אעפ"י שבפירוש המשנה להרמב"ם כתב דבאין לו מעכבת ט"ס הוא עכ"ל, ובספר כה"מ הביא לפי סברת הש"א בסי' ב' דלא שייך עשו סייג ועקרו ד"ת בשוא"ת רק במקום שחששו שלא יעבור עבירה חמורה כמו בתקיעת שופר ולולב ומגילה שלא יבא לטלטל ד' אמות ברה"ר אבל היכי דיעבור על הסייג אינו אלא חששא שלא יקיים העשה לא עשו חכמים סייג בזה שלא יקיים העשה משום חששא שלא יעבור על העשה כי מה תקנו בזה יותר מבזה כמו כאן בתפילין דאי נימא