אם יעקב סא

דעתו ממנו תפילין שיש בהם אזכרות הרבה עאכו"כ, והקשה בש"א כיון דנראה בעליל מזה הגמרא דלר"י דיליף מתמיד לענין היסח הדעת לא ידעינן עוד דתמיד מרצה א"כ קשה על הרמב"ם דפסק בהלכות תפילין פ"ד הי"ד דאסור להסיח דעת מהן וע"כ יליף מתמיד על מצחו לענין היסח הדעת והיאך פסק בהלכות ביאת ממקדש פ"ד הט"ו דטומא' דחויה בצבור דכיון דטומאה דחויה א"כ צריך ריצוי ציץ ומוכרחין למילף מתמיד דתמיד מרצה אף בשעת טומאה ותרווייהו היאך שמעינן מינה. ועוד קשה לי למה לא פריך הגמרא דר"ש דלמד מתמיד דתמיד מרצה מנ"ל דאסור להסיח דעת מתפילין דאין סברא שיחלק ר"ש בזה לומר דמותר להסיח דעת בתפילין, ועוד צ"ב למה גרע בנשבר הציץ מתלי בסיכתא הלא איפכא מסתברא דבנשבר אנוס הוא ומאי הוה לי' למיעבד, ונלפע"ד דסברת ר"ש דסבר תמיד מרצה משום דיליף מתמיד לרצון למה הוא תמיד לרצון משום דלפני ה' היינו שאינו מסיח דעת מהן וכונתו לפני ה' שבשעה שהולך בהן זהיר הוא בקדושתה לזאת היא הנותנת שיש בכחה לרצות תמיד אף בשעה שאינה על מצחו אי תלי בסכתא כיון שאינו זמן הליכת ציץ ושפיר יליף מתמיד לרצון דמרצה תמיד ומלפני ה' יליף דאסור להסיח דעת מהן אבל אם נשבר הציץ כיון דהעת היא זמן הליכת ציץ והיתה לו היסח הדעת גדול שנשבר והויא דומיא למנחות (במנחות דף ק"ג ע"ב) דפירש שם ר' זירא דבריו של ר"ש דקאמר התם כל מדות חכמים הוא דראוי לבילה מיהא בעינן וה"נ כיון שנשבר ואינו ראוי למצח כדיליף לקמן (דף ח' ע"א) והויא דומיא לאינו ראוי לבילה אינו מרצה וא"כ לא שייך לר"ש למפרך דרבה בר רב הונא מנ"ל כיון דהיא עיקר סברתו דמרצה מפני שאינו מסיח דעת מהן, ומשו"ה מביא הגמרא הסוף פסוק דלפני ה' לאמר דלזאת הוא תמיד לרצון משום דלפני ה' הוא ואינו מסיח דעתו מהן ע"כ הוא מרצה תמיד

וזהו שפיר לשון הגמרא בברכות (דף ו' ע"א) עה"פ וראו כל עם הארץ כי שם ה' נקרא עליך ויראו ממך ותניא ר"א הגדול אומר אלו תפילין שבראש דהול"ל אלו תפילין שעל ראש וכמו שפירשו בתוס' דתפילין ש"ר מפני שהן בגבהו של ראש ונראין דשייך בהו וראו, אע"כ משום דצריך לכוין בהם ואסור להסיח דעת מהן לזאת נקראין תפילין שבראש, ולפ"ז לאו דוקא על תפילין ש"ר אלא על שניהם ש"י וש"ר רק בכונה תליא מלתא רק דש"ר נראין לעין ומפיל אימה יתירה וש"י מכוסה דכתיב לך לאות ולא לאחרים לאות וכן משמע בירושלמי פרק א"ע ה"א דגרסינן שם ר' יונה ורב אסה עלון קומי ארוסקונס באנטיכיא חמתון וקם מן קומוהן אמרין לי' מן קומי אלין יהודאי את קאים לך אמר לן אפיהן דהני אנא חזי בקרבא ונצח, ר' אבון על קומי מלכותו כי נפק הפך קדל אתון בעון מיקטלנו וחמין תרין זיקוקין דנור נפקין קדלו ושבקוהו לקיים מה שנאמר וראו כל עם הארץ וכו' תני רשב"י וראו כל עם הארץ כי שם ה' נק"ע כל אפילו רוחות אפי' שדים ואפ"ל דהני תרין זיקוקין דנור כנגד תפילין ש"י וש"ר ובודאי בכונה תליא מילתא שהיא ממעלת הצדיקים ההולכים לפני ה' תמיד ואינם מסיחים דעתם ממצות ה' ולזאת נעשה להם נס זה וא"כ א"ש ג"כ קושית הש"א (בסי' ל"ח) דלא ק"מ על הרמב"ם דפסק טומאה דחוי' בצבור כר"ש ובכ"ז פסק דאסור להסיח דעת מתפילין כיון דגם לר"ש תרווייהו חד טעם הוא דאף דטומאה דחוי' וצריך ריצוי ציץ בכ"ז מרצה משום דאינו מסיח דעתו ובענין היסח הדעת ל"פ כלל ר"ש ור"י דודאי גם ר"ש סבר דאסור להסיח דעת (ודלא כמלא הרועים שכ' באות ה' דלר"ש מותר היסח הדעת בתפילין) רק דר"ש סבר דתרווייהו חד טעמא הוא ולא צריך למילף להיסח הדעת לחודא, וממילא ש"מ, כמו דמצינו בכ"ד, ור"י סבר דתמיד לרצון הוא להיסח הדעת לחודא ולא ידעינן דתמיד מרצי