אם יעקב ס

ה' ורב שלום בניך אל תקרי בניך אלא בוניך, ובירושלמי סוף מכלתין גרסינן אר"א בשם ר"ח ת"ח מרבים שלום בעולם מה טעם וכל בניך למודי ה' ורב שלום בניך, ופירש הפ"מ בניך הב' מיותר הוא הלכך דריש בו דעל ת"ח קאמר שהם מרבים שלום בעולם עכ"ל, ובמה"פ כתב דבבלי מסיים אל תקרי בניך אלא בוניך, ונראה דג"כ מיתורא דבניך בתרא קדריש דכתיב גבי' ורב שלום אל תקרי בניך אלא בוניך, דהן הן המרבים שלום בעולם עכ"ל, א"כ לפי"ד יקשה בכולי תלמודין שאמרו בכ"ד אל תקרי, ג"כ צריך למילף מיתורי ולא אשכחן שמה שום יתור, ועוד כיון דמיתורי קדריש ל"ל אל תקרי, אלא אין כונת הגמרא בכל הש"ס לעשות שיבוש במקרא דזה א"א, רק לומר דרך אסמכתא שאי אפשר לומר כן רק אם תקרי כן ובמקום דאיכא למדרש מיתורי כמו הכא זהו דרשה גמורה, יען שישראל נקראים בית כמ"ש בית ישראל, בית יעקב, והיינו ע"י קשורם בתוה"ק שהיא המקשרת אותם בצוויה ואזהרותיה שילכו כולם באור ה' היא אור התורה נעשה להם בית מגן, וכמו שבבית כ"ז שלא נבנה בשלימות א"א לקרא בנין שלום, כן ישראל כ"ז שאין מתאחדים באחדות גמור חסר מהם בנין התורה שהיא ג"כ נקראת בנין שא"א לאומה ישראלית להבנות כקדמותה אלא ע"י קיום התורה וכמ"ש אין ישראל נגאלין אלא בזכות התורה, והתורה ולומדיה נקראים בונים אב"י, ונאמר ציון במשפט תפדה, ושביה בצדקה והיינו קיום התורה וחיזוקה בשלימות, ומצות פ"ו ג"כ היא מלשון בנין וכמ"ש בסוף רות אשר בנו שתיהן את ב"י, אבל זה דוקא בנים כאלה שנוהגים מנהג בנים (כמאמרם בקידושין (דליו ע"א) אז נקראים בנים ואם לאו אין נקראים בנים, וזהו אל תקרי בניך לומר שקיימת מצות פ"ו אלא בזמן שהם בוניך עוסקים בתורה, בונים את ב"י, וכונת המ"פ הכי, משום דבניך בתרא על בניך קמא דרשינן דבניך קמא הנון בפתח ובניך בתרא הנון בקמץ כלומר דכל בניך קמא שהם למודי ה' ורב שלום, אימתי הם מרבים שלום, בזמן שהם בניך שאין למודם עבור תועלת עצמם בלבד, רק ע"ש למודי ה' לבנות כרם בית ישראל ע"י תורה ומצות וגם הלומדים בזמן שביכלתם לחזק ולהשפיע מכספם ומכל מה שחננם לאחרים אז נקראין בשם בית המגין על כל יושבי' מקור וחום, כן אומה ישראלית בכללה ע"י קיום התורה וטוב לבבם מגינים זע"ז, וכמ"ש בשבת (דמ"ט ע"א) ישראל מצות מגינות עליהם ובניך בתרא שהוא בקמץ מפרש לבניך קמא שא"א שיתקיים הבניך קמא להקרא בשם בנים אלא בזמן שהם בחינת בונים וכמו שבארתי לעיל ואמ"ל

בעזרת השוכן בירושלים, תושלב"ע

ענף א

איתא ביומא (דף ז' ע"ב) גמרא תנאי היא דתניא ציץ בין שישנו על מצחו בין שאינו על מצחו מרצה דר"ש רי"א עודהו על מצחו מרצה אין עודהו על מצחו אינו מרצה א"ל ר"ש כ"ג, ביו"כ יוכיח שאין עודהו על מצחו ומרצה א"ל ר"י הנח לכ"ג בי"כ שטומאה הותרה בצבור מכלל דר"ש סבר טומאה דחויה היא בצבור וצריך לריצוי ציץ וע"כ שפיר יכול למילף מכ"ג דאף באינו על מצחו מרצה והיינו תנאי דר"ש סבר דחויה ור"י סבר הותרה טומאה בצבור אמר אביי בנשבר הציץ כ"ע ל"פ דלא מרצה כי פליגי דתלי בסכתי ר"י סבר על מצח ונשא דוקא בשעה שנושא על מצחו מרצה ור"ש סבר תמיד לרצון לפני ה' מאי תמיד אילימא תמיד על מצחו מי משכחת לה שילך תמיד בציץ, מי לא בעי מינם פורתא מי לא בעי מיעל לביה"כ אלא תמיד מרצה הוא ולר"י נמי הא כתיב תמיד ההוא תמיד שלא יסיח דעתו כדרבה בר"ה דאמר רבר"ה חייב אדם למשמש בתפילין בכל שעה ק"ו מציץ מה ציץ שאין בו אלא אזכרה אחת אמרה תורה על מצחו תמיד שלא יסיח