אם יעקב נא

צריכה עובר משום לא תשא וכן נפסק לדינא ברמב"ם פ"א מהל' ברכות דין ט"ו ובא"ח סימן ר"ו ס"ו ע"ש, עוד אפ"ל לכאורה דבגמרא דילן יחידאי קאמר לה היינו רמי בר אבא בשם ר"י ואפשר להיות דלא פסקינן כותי' ולזאת הביאו מירושלמי דגרסינן שם בפרקין ה"ב סתמא דתלמודא בזמן שהוא רואה לפרקים וכמה הוא פרק, אחד לשלשים יום עכלה"ג, ולית מאן דפליג אלמא דבודאי הלכתא כותי' (ולפ"ז יק' דר"י אדר"י דבירושלמי משמע דלא הוי אלא רשות ור"י הוא שחיבר את הירושלמי, ובבבלי דלמד ר"י מקרא דויאמר יתרו ס"ל דחובה הוא לברך, ואפ"ל דחזר בבבלי ממ"ש בירושלמי וא"כ ברכה זו חוב' היא דהלכה כבבלי, ובפרט דר"י חזר בו)

(ע"ב) אביי אמר וצריך לאודויי קמי עשרה מר זוטרא אמר ותרין מינייהו רבנן שנאמר ובמושב זקנים יהללוהו, מתקיף לה רב אשי ואימא כולהו רבנן מי כתיב בקהל זקנים בקהל עם כתיב ואימא בו עשרה שאר עמא ותרי רבנן קשיא, וכתבו בתוס' ד"ה ואימא ועבדינן לחומרא ואפילו ליכא תרי רבנן כו' עכ"ל, נראה לכאורה בדברי התוס' בפשט הפשוט שלא נצטרך להגיה כמו שמוגה בצדו משום דבכ"מ ספק ברכות להקל ובזאת קאמרי התוס' דבזה לא אזלינן לקולא כיון שחייב להודות כמו שלמד מקראי רק משום דליכא תרי רבנן ע"כ אזלינן לחומרא שצריך להודות ולברך אפילו ליכא תרי רבנן, ואח"כ ראיתי בחידושי רע"א דמשמע מדבריו שמפרש כן והטור שכתב בסימן רי"ט בהעתקת דברי התוס' בזה"ל וכיון דלא איפשטא עבדינן לחומרא ובעינן תרווייהו, היינו משום דמשמע לו כן העמדתם על גמרא זו אחרי דסלקי בקושיא, אכן גם לפי דברינו שפיר העמדתם על הגמרא לומר אף דמגמרא משמע כיון דסלקי בקושיא צריך לכאורה להקפיד דוקא ותרי רבנן בכ"ז עבדינן לחומרא וברכינן אפי' ליכא תרי רבנן וכן הביא בב"י או"ח סי' רי"ט מהמרדכי ומיהו אי ליכא רבנן יברך ע"ש והיינו ג"כ מטעם הנזכר כיון דבעיקר הברכה ליכא ספיקא דמחויב לברך רק משום דצריך רבנן לא מעכבינן הברכה בשביל חומרא זו (ואפשר לומר קצת בדוחק דמשו"ה סמכי בדברי התוס' תיכף לזה, ונהגו לברך אחר שקורא בתורה ע"ד שאמרו ז"ל בע"ז (די"ט ע"א) אמר רבא בתחלה נקראת על שמו של הקב"ה ולבסוף כשלומדה נקראת ע"ש שנאמר בתורת ה' חפצו, ואפל"ב דהתחלה והסוף קאי על קודם ברכה ואחר ברכה כמו שדרשו לעיל (דל"ה) ר' לוי רמי כתיב לה' הארץ ומלואה וכתיב השמים ש"ל והארץ נתן לבני אדם ל"ק כאן קודם ברכה כאן לאחר ברכה ה"נ בזה אמרי' התורה דילי' היא אחר ברכה ונקראת על שמו ומצטרפת התורה ושכינה עמהם [זולת הטעם המבואר, באו"ח דנהגו לברך אחר קריאת התורה משום שיש שם עשרה] ולעיל (דמ"ז ע"ב) ר"ל תשעה וארון מצטרפין תשעה נראין כעשרה מצטרפין אמרו לה כי מכנסי ואמרי לה כי מבדרי, כש"כ בשעת קריאת התורה דכולהו איתנהו בו ואם כי מצרפינן לעשרה מכש"כ לומר דמצטרפי במקום תרי רבנן כך נראה קצת בדרך אסמכתא וא"ל למה קרינן זאת חומרא דביכלתו להודות אפי' ליכא ב' רבנן, דכ"מ בתוס' חולין (דנ"ה ע"א) ד"ה כל ע"ש

(דף נ"ה ע"א) ואמר רב יהודה שלשה דברים מקצרים ימיו ושנותיו של אדם מי שנותנים לו ס"ת לקרות ואינו קורא, כוס של ברכה לברך ואינו מברך והמנהיג עצמו ברבנות. וכתב במ"ש דוקא בצנעה אבל בנשיא שנוהג נשיאותו ברבים מותר ע"ש, וכן הרב עם תלמידיו צריך להתנהג עצמו ברבנות למען לא ינהגו קלות ראש נגדו כמבואר בי"ד סי' רמ"ו סי"א

א"ר חסדא כל חלום ולא טוות ופירש רש"י כל חלומות יראה אדם ולא יראה אחד מאותן שהוא שרוי בתענית שאינו טוב עכ"ל וצריך להבין מאי שייך ענין החלומות לזה המסכת, אף שיש בה ענין ההטבה אבל ברכה ליכא ולמה הביאו