אם יעקב מג

שלא יבואו לידי קולא, ומה שהעיר מרש"י (דף מ"ט ע"א) ד"ה ומ"ד, דפותח בברוך לפי שפתיח' היא חתימת', ומנ"ל מהא דלאו דאורייתא, אפ"ל דלא פי' כן רק למ"ד דאורייתא, ור"י הא ס"ל דלאו דאורייתא

(דף מ"ז ע"ב) מעשה ברבי אליעזר שנכנס לביהכ"נ ולא מצא עשרה ושחרר עבדו והשלימו לעשרה כו' והיכי עביד הכי והא אמר ר"י כל המשחרר עבדו עובר בעשה שנאמר לעולם בהם תעבודו לדבר מצוה שאני, מנוה הבאה בעבירה היא, מצוה דרבים שאני עכלה"ג, והנה ברמב"ם פ"ט מה' עבדים ה"ו פסק אסור לשחרר עבדו, והמשחררו עובר בעשה, ואם שחרר משוחרר, ותמה בספר רישא דדהבא סי"ט כיון דאיסור השחרור בא מכלל עשה דלעולם בהם תעבודו וא"כ הוי לאו הבא מכ"ע והרי רבא אית לי' בתמורה (ד"ד) גבי הרמכם את חלבו דהוי לאו הבמ"ע דאי עבד לא מהני והרמב"ם פוסק כרבא משום דהלכתא כותי' לגבי אביי וא"כ למה אם שחררו משוחרר (וכן העיר בגרש ירחים ע"ש) ותי' ר"ד ע"פ הר"ן (דף ל"ח ע"ב) בגיטין דכתב דהך עשה לאו עשה גמורה דבגמרא פרכינן ומפרקינן מצוה שאני ואי גמורה היכי דחינן עשה שבתורה משום האי מצוה, והביא ראי' לדברי הר"ן מקידושין (דף כ"ב) דיליף דאינו חוזר לבעלים ביובל מדכתיב לעולם בהם תעבודו. ולכאורה קשה איך יליף תרווייהו מחד קרא וצריך לומר דספוקי מספקי לן פירושא דקרא וא"כ אסור לשחררו משום דשמא פירושא לעולם ממש. וכן הבעלים אינם יכולים להוציא מיד הלוקח דשמא פירושו לעולם ביובל ג"כ בהם תעבודו וא"כ ממילא לא הוי עשה גמורה, שאסור לשחררו, שהרי יש כאן ספק בפירושא דהאי קרא ואינו אלא ספק עשה ולכך מצוה ודאית דוחה אותה, וא"כ שפיר פסק הרמב"ם שאם שחררו משוחרר שהרי אם יתבע הרב לעבד לומר לו לך עבוד, יאמר העבד משוחרר אני, מה תאמר שעשית באיסור ואינו שחרור, זיל אייתי ראי' דפירושא דקרא הכי הוא, דלמא לעולם בהם תעבודו פירושו שאינו חוזר לבעלים ביובל ע"ש, והנה במ"ש הרישא דדהבא דלכאורה איך יליף תרווייהו מחד קרא והוכיחו מזה דספוקי מספקא לן פירושא דקרא לדידי לא קשה מידי דהלא הר"ן בעצמו כתב בנדרים (דף ג' ע"ב) ד"ה אית, וז"ל ואע"ג דבמערבא לא בעי למדרש מליזור תרתי, מכל היוצא מפיו דרשי להו דתרווייהו משמעותא דקרא ע"ש, וכן הוא בב"ק (דף נ"א ע"א) רש"י ד"ה ולא ממילא שמעת כו' כלומר תרתי שמעת מיני' עכ"ל. דקשה לכאורה מכל המקומות דפריך הגמרא האי מיבעא לי' לאידך כו', אע"כ היכי דתרווייהו משמעותא דקרא לא פרכינן הכי דהי מנייהו קא מעטת, ה"נ בקידושין, אפ"ל דתרווייהו משמעותא דקרא, לעולם בהם תעבודו, דאינו חוזר לבעלים, וגם דאסור לשחררו, אכן יש לתרץ קושיתם על הרמב"ם עפי"ד הלח"מ (פ"ו מבכורות ה"ה) דהוכיח שם בשיטת הרמב"ם דאע"ג דבכולהו דוכתא פסק כרבא בהא ס"ל כאביי דאי עביד מהני ע"ש וא"כ שפיר פסק הרמב"ם דאם שחררו משוחרר כיון דבהא כאביי ס"ל. ומ"ש בכ"י על ב"ק (דף ס"ב ע"א) בהר"מ רפ"י ממכירה, לנ"כ, מדלא מתרץ הלח"מ גופו כדבריו. ועדיין יק' מסתמא דתלמודא, כשתדקדק בדבריו ע"ש

והשתא יתורץ קצת בזה הגמרא בכתובות (דף ק"ה ע"א), ושוחד לא תקח. מה ת"ל אם ללמד שלא לזכות את החייב ושלא לחייב את הזכאי הלא כבר נאמר לא תטה משפט אלא אפי' לזכות את הזכאי כו', והקשה בס' כ"ז (בקונטרס ד"פ ס"ז) לפי דברי הגאון בעל נתיבות סי' ט' סק"א במשפט האורים דכתב דהא דחייב להחזיר בשוחד משום דכתיב לא תקח וכל מלתא דאמר רחמנא לא תעביד אי עביד ל"מ, הרי שפיר איצטריך קרא דשוחד לא תקח אפי' בלזכות את החייב ולאסור הלקיחה עצמה ולענין שחייב להחזיר הממון שנטל דבלא"ה לא הי'