אם יעקב מב

לשמוע בקול ה', וע"כ נמולו שלא כתקונן, ואף שלא היו פורעין את המילה, דבזה היו פטורין, משום חולשא דאורחא, עי"ש, ואע"ג דמל ולא פרע כאלו ל"מ מ"מ מאוסה היא הערלה כדאיתא בנדרים (דל"א) והיכי דמל אעפ"י שלא פרע לא נמאס בזה כמו ערל גמור ע"כ מלו ולא משום מצוה עכ"ל בתוס' ביאור, אכן נ"ל בהאי דינא דמל ולא פרע כאלו ל"מ דוקא אם אין בדעתו להשלים אבל אם מצד איזה אונס לא פרע כמו בדור המדבר דמשום חולשא דאורחא לא פרעו, המילה שמלו נחשבת למצוה דאורייתא, משום ח"ש דמצוה, ושפיר יש להכיח דח"ש במ"ע מלתא היא

ובזה מיושב לכאורה קושית התוס' בשבת (דקל"ז ע"ב) ד"ה מל, למה איצטריך למתני האי דמל ולא פרע כאל"מ כיון דכבר תנא דבשר החופה את רוב העטרה מעכב המילה וכי לא פרע עדיין רוב העטרה מכוסה עכ"ל, ולפי דברינו א"ש דאי מבשר החופה דמעכב הו"א דאין לעשות חציו אף בשעת אונסו דאין ביכלתו לקיים כולו לע"ע, ואח"כ בדעתו להשלים, לזאת אשמועינן ממשנה יתירה דמל ולא פרע כל"מ, דוקא ולא פרע כלל לעולם שנשאר כך ולא השלים כלל אבל לע"ע יוכל להתחיל אפי' חציו וכדאיתא בב"מ (דף ע"א) דממשנה יתירה אשמועינן כו' ה"נ אשמועינן ממשנה יתירה דבשעת הדחק יקיים אפילו חציו, א"כ המילה שמלו הוא מטעם מצוה וכמ"ש כל מה שבכחך לעשות עשה אפי' פלגא דמצוה, וה"נ בברה"מ יברך מה שידע, ואידך ליזול ולגמר עד שיהא ביכלתו לקיים בכולו, בשיעור שלם, ויש לכאור' להביא קצת דחיה ממנחות (דמ"ד ע"א) אר"ח ל"ש אלא שיש לו אבל אין לו מעכב א"ל אמרת א"ל לא וכי מאן דלית לי' תרי מצוה חד מצוה נמי לא ליעבד [ופי' רש"י ד"ה אלא ואם אינו מניח אלא א' אות' מצוה מיהא קיים עכ"ל] ומדקאמר וכי מאן דלית לי' תרי חדא נמי לא ליעבד משמע דוקא בתרי מצות חלוקות הוא דאמרי' דאינן מעכבות אף שרצופות ביחד אבל ח"ש בחדא מצוה משמע דודאי מעכב אבל איכא למדחי דהתם הויה אחת לשתיהן, ומאי דקאמר תרי מצוה חדא נמי לא ליעבד היינו לדוגמא, אף דכבר פסקו רוב הפוסקים דנחשבות למצות חלוקות, אכן כחדא דמיא, וא"כ אפשר להוכיח לאידך גיסא דא"ל בח"ש מלתא היא דמדקמתמה הגמרא כן, חדא נמי לא ליעבד יש להוכיח דאותה ח"ש מיהא יקיים, ובפרט לפי"מ שפסק הרמב"ם בה' תפילין (פ"ד ה"ד) דנקטינן הכי בין שיש לו בין אין לו אינן מעכבות זו א"ז, א"כ איכא קצת ראי' דח"ש במ"ע יקיים מאי דאפשר לו ובפרט בבה"מ דתחלת תקונו כ"א בפ"ע היתה, א"כ הוא דומיא ממש לתפילין דכמו דבתפילין פסקינן דיניח גם א', ה"נ בברה"מ יברך האחת שיודע, ולפי האבעיא להו בחולין (דפ"ז ע"א) שכר מצוה או ש"ב, ומסקינן דיצא בת קול ואמר כוס של ברכה שוה מ' זהובים ובכסוי לא חייבו ר"ג לאותו שקדם, רק י' זהובים, ג"כ שפיר יש למתלי מטעם דכל ברכה חלוקה, ולפי דעת רש"י במנחות (דל"ו ע"א) ובברכות (ד"ס ע"ב), ולפי דעת הב"י בא"ח (סי' כ"ה ס"ה), דברכה א' מברך על שתיהן אלמא דאין הדבר תלוי בברכות דאע"ג דמברך ברכה א' לשתיהן חשובא לשתי מצות וא"כ אפ"ל בבה"מ להיפך ג"כ אף דג' ברכות מברך חשיבי למצוה א' וכן מפורש ומבואר מהגמרא, שכר מצוה או שכר ברכה ולמה משום דאין חלוקות בשמותיהן, וא"כ קשה להוכיח מזה בכל מ"ע של תורה לקיימן בח"ש אכן למלתא דברה"מ, ע"כ שפיר דייקינן דיכול לברך מה שיודע, ואחרי נשיקת עפרו דברית יעקב הנני אומר דלא כותי' שפסק שאין לברך כלל וז"ב לכאורה

אמר רב יוסף תדע דהטוב והמטיב לאו דאורייתא שהרי פותח בה בברוך כדתניא כו', והק' באל"ב על ר"א דלעיל דעני לההוא אמן בלחישא כי היכי דלא לזלזלו בהטו"מ, הא בלאו הכי יבואו לזלזל משום דפותח בברוך ע"ש. ונראה מי דרכם לזלזל בדרבנן ע"ה ופשוטים, והם עפ"ר לא יודעים מהאי ברייתא, וגם שמצדו הי' משתדל