אם יעקב לט

ב"א א"ר כל הנוטל ידיו באחרונה תחלה, הוא מזומן לברכה א"כ ראי' דמים אחרונים שייכי לברהמ"ז ע"כ צריך ליטול קודם ברהמ"ז וא"כ הדרא קושית המ"ב לדוכתא למה לא אמר הבת קול דכוס של ברהמ"ז שוה נ' זוז ואפ"ל דלא קחשיב אלא הד' ברכות השייכות לברהמ"ז באחזו אותו, אולם מים אחרונים אף דשייכי לברה"מ אך כיון דהוא קודם נטילת הכוס לא שייך כ"כ לומר בלשון כוס של ברכה שוה נ' זוז

ומה שהק' האל"ב דהוה לי' לרב לחשוב ד' תכיפות עם הב לן ונברך דהכי אמר רב גופי' בפסחים (דף ק"ג ע"ב) כיון דאמריתו הב לן ונברך אסחיתו דעתייכו ואתסר לכו למשתי א"כ הרי להדיא אף בהב ונברך הוי הפסק בהיסח הדעת, ותירץ דרב לא חשיב רק הג' תכיפות ותיכף לנט"י ברכה דפירש הוא שאינו רשאי (לפת"ב) לעשות דבר או לשהות אחרי נט"י רק צריך לברך תיכף ברהמ"ז, משא"כ בהב לן ונברך אינו רשאי לאכול אח"כ קודם ברה"מ אבל אם רוצה לשהות או לעשות איזה דבר רשאי משו"ה לא יוכל לחשבו עם שאר התכיפות ע"ש, אולם לא נהירא לי, להסוברים דתיכף כשגמר אכילתו חל עליו חובת זימון משום מצוה שבא לידך אל תחמיצנה, עדיין קושיתו במקומה עומדת, ע"כ נראה דהוי בכלל תיכף לנט"י ברכה אחרי דדרך האדם שתיכף כשגמר אכילתו, נוטל ידיו, בכדי שלא יהא ידיו מזוהמות, וכן משמע מלקמן (דף מ"ו ע"ב) מים אחרונים מהיכן מתחילים מן הקטן, וגדול יתיב וידיו מזוהמות עד שנוטלין כולן, א"ל לא מסלקי תכא מקמי' עד דנמטי מיא לגבי' ע"כ לא צריך למיחשב באנפי נפשי', דכיון דמסיח דעתו מאכילה הרי נוטל ידיו תיכף, משום ידים מזוהמות וכיון שנטל ידיו הרי חל עליו תיכף ברה"מ והרי קתני תיכף לנט"י ברכה, והוי היסח הדעת ע"י הב לן ונברך ג"כ בכלל כיון דהטעם דהב לן ונברך, א"ל, הוא משום היסח הדעת וכיון דנטל ידיו הסיח דעתו מאכילה שפיר הוי בכלל תיכף לנט"י ברכה

(דף מ"ג ע"ב) אל יצא כשהוא מבושם וי"א אף לא יפסיע פסיעה גסה דאמר מר פסיעה גסה נוטלת אחת מת"ק ממאור עיניו של אדם מאי תקנתי' להדרי' בקידושא דבי שמשא, וכ' רבינו יונה לא שיתן את היין תוך עיניו דהא אמרי' בשבת (דף ק"ח) שאפי' ע"ג אסור שהוא דרך רפואה ובטא"ח (סי' רס"ט) כתב בשם רב נטוראי דזהו שמקדש ונותן לצבור משום רפואה ליתן על עיניהם והב"י כ' בשם הר"י אבוהב דמה שכ' הרב נטוראי שטעימת יין של קידוש רפואה כלומר שמיד כשטועם הש"ץ יש כאן רפואה אע"פ שלא יעשו דבר עכ"ל, ונראה דפי' כן אליבא דרב נטוראי בכדי שלא יקשה הגמ' משבת דאסור ליתן על גבי עיניו ע"כ כ' דמיד יש כאן רפואה ולא איכפת לן אם נותן אח"כ על עיניו, והקשה בא"ל וז"ל דבר תמוה הוא שבטעימת הש"ץ יתרפאו בני הכנסת ועוד דקאמר מאי תקנתא להדר אפי' בקידושא הול"ל בקצרה שילך לביהכ"נ במעלי דבי שמשא וה"ב, ע"כ נראה דמה שכ' מיד כשטועם הש"ץ יש כאן רפואה לאו דוקא הש"ץ דא"כ מאי תקנתא לבני ע"י שאין מקדשין בביהכ"נ כמבואר בא"ח (סי' רס"ט) אלא דמכ"ש אם עושים קידוש בפ"ע ושותים מכוס של קידוש דמהני וכמו שפי' רש"י ד"ה בקדושא, אלא אפי' בקדושא דבי כנשתא ג"כ מהני מטעם דשלוחו של אדם כמותו והלהדר לפי גרסתם, בכדי לכוין מטעם זה, ולפי גרסתינו ליהדרי' שמחזירין לו מה שנוטלת ממנו או ליהדרי' שיהדר לקדש על הכוס של יין אף שיכול לקדש על הרפתא וא"ש

פ' הרמב"ם פ"ה מה' דעות ה"ט לא יצא מבושם לשוק ולא בבגדים מבושמים, והק' הכ"מ דשפת יתר הוא דבמאי איירי הלא יצא מבושם אי בגופו, הא זיע מעברא לי', ואי בבגדיו הא כ' מפורש לא יצא בבגדיו, ואפ"ל דל"י מבושם, ר"ל, בשער ראש משום דשער