אם יעקב לז

עונו יותר גדול ממילא עון השני ששחק ממנו אינו כ"כ, בתחלה אמר מוסר להמלגלג שהעיז לעשות שחוק בפ"ר לא על המברך אני כועס שקפץ להוציא לחבירו [כפי' האל"ב בגמרא דידן ומפני רעבתנותו] שנעשה הבשר חביב עליו ויש לדונו לכף זכות, א"כ גדול עונך אתה למה לגלגת עליו, חזר ואמר להשני שקפץ לא על המלגלג אני צריך לכעוס כ"כ מפני שהבאת אותו לידי שחוק, יען שאף אם איננו חכם אבל זקן הנני והי' לך לברך בברכה המבוררת בכדי שישאר ברכה עבורי ובעבור השני, ויען שאמרו לקמן (דף מ"ה ע"ב) סופר מברך ובור יוצא ע"כ א"ל אם חכם אין כאן שהוצאתנו בברכתך ועשית אתנו כמו בורים אבל זקנה יש כאן ולמה לא היה לך ד"א בזה לעשות עצמך כמו גדול כנגדנו. ואחרי שנפסק להלכה בירושלמי מסתברא לברך על הקפלוטה שהנ"ב טפילה לו, ופריך הפ"מ אע"ג שהיה כאן בפה"ע והוא יותר מבוררת וחשובה מבפה"א, מ"מ הואיל והיא פוטרת בדיעבד גם לפה"ע מברכין על הקפלוט והדר מברך על הפרגיות שהכל עכ"ל, והטעם בזה י"ל כמ"ש הפ"י משום שרוצה לענות אמן שאם היה מברך מתחילה בפה"ע אין בית הבליעה פנוי לענות אמן לזאת נפסק שגם לכתחלה יברך על הקפלוטות בפה"א להוציא הדורמסקין שהוא בפה"ע להוציא את חבירו בעוד שבית הבליעה פנוי לענות וכמ"ש לקמן (דף נ"ג ע"ב) שגדול העונה אמן יותר מן המברך

(ע"ב) ר"ז הוה בצע אכולא שירותא פי' רשב"א אכולא שירותא היינו אשתי הלחמים והק' בצל"ח א"כ איך קאמר אח"כ כיון דכל יומא לא עביד הכי לא מתחזו כרעבתנותא, אטו בכל יומא מביאין לפניו לחם משנה, וא"כ אכתי בשבת דבצע אתרתי מיחזי כרעבתנותא ויאמרו אלו היו מביאין לפניו בחול ל"מ היה ג"כ רעבתן ובוצע אתרווייהו עכ"ל, וי"ל משום דכ"פ יש לפניו בחול ג"כ ב' ולא בצע על שניהם ביחד, וגם דאין מביאין לפניו לשם חובה, ובשבת מביאין לפניו ל"מ ובצע אתרווייהו שוב לא מיחזי כרעבתי'

(דף מ' ע"א) ר"י אומר בורא מיני דשאים אר"ז ואיתימא ר"ח ב"פ אין הלכה כר"י מ"ט דר"י ברוך ה' יום יום וכי ביום מברכין אותו בלילה אין מברכין אותו אלא כל יום תן לו מעין ברכותיו ה"נ כל מין ומין תן לו מעין ברכותיו ויש להקשות למה בסוכה (דף מ"ו ע"א) פסק בעצמו הלכה כר"י דצריך לברך על כל מצוה ומצוה בפ"ע ודרש ג"כ מזה הפסוק ברוך ה' כו' ה"נ כל דבר ודבר תן לו כו' ויש לתרץ עפ"מ בחולין (דף ס' ע"א) שנשאו דשאים ק"ו בעצמן ומה אילנות שאין דרכן לצאת בערבוביא אמר הקב"ה למינהו אנו על אחת כו"כ מיד כל אחד ואחד יצא למינו פתח שר העולם ואמר יהי כבוד ה' לעולם י"ה במעשיו ופירש רש"י דבזרעים לא נאמר בצואתם למינהו אבל ביציאתם נאמר למינו עכ"ל, א"כ אפ"ל דאין הלכה כר"י לברך בורא מ"ד כיון דלא נצטוו מפורש ואף שעשו לכבודו וצמחו כל מין בפ"ע אבל גדול המצווה ועושה, ועיקר לשון בריאה ג"כ לא שייך רק על מאמר וציווי וכמ"ש במס' אבות בי' מאמרות נברא העולם ומשום דלא נצטוו מפורש שיהא כל מין בפ"ע לכן לא שייך לאמר ולברך בורא מיני, אבל במצות שבתורה שעל כל מצוה נצטוו ישראל בפ"ע מהראוי לברך על כל אחד ואחד בפ"ע ושפיר למדו מברוך ה' יום יום שכמו שעל כל יום תן לו מעין ברכותיו [משום שבריאת כל יום היתה ציווי ואמירה בפ"ע מפיו של הבורא ב"ה והבדלה היתה ניכר ע"י הלילה] ה"נ כל מצוה תן לו מ"ב שכמו שהציווי היה על כל מצוה ציווי אחרת כן מהראוי להיות ברכה אחרת ושפיר פסק שם כר"י, לברך על כל מצוה בפ"ע

וממילא אתי שפיר מאי דמשמע להלכה לכאורה (ממאי דהשמיט דין זה ברמב"ם פ"א מה' כלאים אפ"ל דס"ל דא"מ ולא פסקו משום דסלקי בתיקו) בי"ד סי' רצ"ה דאינו מחייב בהרכיב