אם יעקב לו

בפלוגתא), אבל בעל ביעור והמוציא שפיר צריך לאשמועינן חידוש כיון שלא הי' עדיין מנהג קבוע, אכן לא נהירא לי הלשון במכלתין (דל"ח ע"ב) בגמרא אשמועינן טעמא ואשמועינן הלכתא בשלמא טעמא אשמועינן דהמוציא ג"כ דאפיק משמע אבל הלכתא לא אשמועינן וכי לא ידעינן דיחיד ורבים הלכתא כרבים ואח"כ מצאתי בס' ת"י שהק' כן ומתרץ עפ"י הגמרא ביומא (דף ל"ו ע"ב) ת"ר כיצד מתודה כו' דר"מ וחכ"א כו' אמר רבה כו' הלכה כדברי חכמים פשיטא יחיד ורבים הלכה כרבים מ"ד מסתבר טעמי' דר"מ דקמסייע לי' קרא עכ"ל, ה"נ הכא במאי דאשמועינן טעמא דהמוציא דאפיק משמע כרבנן שפיר אשמועינן דהלכה כרבנן משום דיחיד ורבים הלכה כרבים, אבל אי לא אשמועינן טעמא דהמוציא דאפיק משמע ה"א דהכא הלכה כר' נחמי' דקמסייע לי' קרא דהמוציא אתכם מתחת כו' עכ"ל ובאופן זה הוא בכמה דוכתא בש"ס. אך מהראוי לתת טעם דמחליף השטה מבירושלמי דפרקין ר"נ המוצא ורבנן מוצא ואפ"ל משום דהלכה כבבלי שהוא אחרון ומשום דרוצה הבבלי לפסוק המוצא להורות דהמוצא ג"כ דאפיק משמע ואם היה השטה כמו בירושלמי ר"נ המוצא ורבנן מוצא, א"כ יקשה אהלכתא דפסק כיחיד במקום רבים ע"כ מחליף השטה ר"נ מוצא ורבנן המוצא וא"כ שפיר פסק הגמרא כרבנן וכעין זה מצינו בגיטין (דף כ' ע"א) דרשה משמי' דרבי ולא קלסוהו משמיה דרבים וקלסוה אלמא דהלכתא כותי' ועי' בתוס' ד"ה משמי'

(דף ל"ט ע"א) גמרא הנהו תרי תלמידי דהוו יתבי קמי' דבר קפרא הביאו לפניו כרוב ודורמסקין ופרגיות נתן בר קפרא רשות לא' מהן לברך קפץ וברך על הפרגיות לגלג עליו חבירו כעס בר קפרא כו', והקש' הרשב"א אמר לא על המברך אני כועס אלא על המלגלג ואח"כ אמר לא על המלגלג אני כועס אלא על המברך ועוד מהיכי תיתי דיכעוס על המברך הלא נתן לו רשות לברך ועוד דקאמר נתן בר קפרא רשות לא' לברך קפץ וברך היאך שייך לשון קפיצה על אותו תלמוד שנתן לו רשות ורש"י דפירש שכעס על שהי' לו לשאול על איזה מהן יברך לפטור שאר מינים, וא"כ ממ"נ שפיר בירך דאי ס"ל דשלקות מברך עליו בפה"א א"כ אם בירך על שלקות בפה"א לא נפטרו פרגיות ויכול האחר לברך על הפרגיות ואי ס"ל דיברך על שלקות שהנ"ב פשיטא דבירך שפיר על פרגיות דבזה הוציא ג"כ ברכה של השלקות ובאל"ב מפרש דכונת ב"ק היה שלא נתן לו רשות להוציא לחבירו ולבר קפרא רק הי' סבר שיברך על השלקות בפה"א כדי שישאר לחבירו ג"כ ברכה א' והוא קפץ ובירך על הפרגיות שהנ"ב שהיא ברכה כללית ולא נשאר ברכה לחבירו אכן הקושיא הראשונה עדיין במקומה עומדת שבתחלה אמר לא על המברך אני כועס אלא על המלגלג ואח"כ אמר לא על המלגלג אני כועס אלא על המברך, ונראה ע"פ ירושלמי דפרקין סוה"ב וז"ל בר קפרא ותרין תלמידי נתארחו אצל בעל הבית בהדין פונדיקא דברכתא אפיק קומיהון פרגן ואחוניא וקפלוטין אמרו נברך על קפלוטא זו פטר אחונוותא ולא פטר פרגותא נברך על אחונייתא לא פטר לא דין ולא דין קפץ חד ובירך על פרגותא שהכל נהיה בדברו גחוך ליה חבריה א"ל בר קפרא לא לזה גורגרן אלא לך לוגלגן, זה עשה בגרגרנותו אתה למה לגלגתה ולזה אמר חכם אין כאן זקן אין כאן אמרו לא יצאה שנתן עד שמתו א"ר יוסי הא אזלינן תרין ולא שמעינן מינה כלום מיי כדין מסתברא מברך על הקפלוטה שהכל נהיה בדברו טפילה לו עכ"ל (וממילא יתבאר האי עובדא, אחרי רואנו שבירושלמי לא נזכר שנתן רשות לא' לברך ולזאת מת משום שהורה הלכה בפני רבו ולא המתין עד שנתברר הדין וגם שהעיז פנים כמו גרגרן, והשני שנהג קלות ראש בפ"ר) ומלשון ולזה אמר נוכל לאמר ג"כ בבבלי שאמר מוסר לכ"א מן התלמידים בפ"ע שאם הא'