אם יעקב לה

גראייפון יש ג"כ שקלי וטריא בין הגאונים, ונראה דצריך לברך שהכל מטעם הנ"ל) וכבר כ' הרע"ב ומיהו לכתחלה אין לאכול שום פרי אם א"י תחלה שיברך עליו ברכה הראוי', וזה שכ' להכריע לברך שהכל, דוקא בדבר שיש ס' בין רבותינו הגאונים

(דף ל"ז ע"א) גמרא אורז ודוחן מברך עליו תחלה וסוף כמעשה קדרה, וגבי מעשה קדרה תניא בתחלה מברך בורא מ"מ ולבסוף מברך ברכה א' מ"ש ופירש רש"י אורו הוא מיל, ובתוס' פירשו איפכא דאורז הוא ריזו ודוחן הוא מיל, ומשום זה פסק הב"ח דכל י"ש לא יאכל רייז והירזש מבושל אלא בתוך הסעודה משום ספק, ואמר הגאון בעל אה"נ ולי נראה דאין כאן ספק, ולפי מה דפסק הטור באו"ח סי' תנ"ג וז"ל ויש אוסרין לאכל אורז בפסח לפי שמיני חיטין מתערבין בהם ופירש הב"י וא"א לבררם יפה לפי שדומה לחיטין א"כ הרי להדיא לפנינו דאורז הוא רייז הדומה לחטין ודגן דאם הוא הירזש ק' הא אין זה דומה לזה כלל והי' לנו להתיר כמו שאנו מתירין עניס ואליינדאר מפני שאפשר לברר מגרעיני תבואות שבתוכה אלא ודאי אורז הוא רייז הדומה לחטין שאין הפרש רב ביניהם וא"א לבררם וכו', וא"כ לפ"ז אין כאן ספק ברכה דמאורז דהוא רייז איתותב רב ושמואל מברכה ראשונה וכו' וצריך לברך שהנ"ב עכ"ל, ובירושלמי דפרקין סה"א גרסי' הכוסס את האורז כו' ול"פ מאן דאמר בורא מ"מ בההוא דעביד בלול, מ"ד בורא פה"א בההוא דברור, מ"ד שהכל בההוא דשלוק, ופי' הבס"ח מבושל הרבה ונתמעך לחצאין, אלמא דלירושלמי לכו"ע אם לא נתבשל לחצאין מברך עליו בפה"א (ולא יצא מכלל ספק אפי' בברכה ראשונה וא"א לומר כדבריו, דאין ספק אלא אם הוא בשול הרבה, דא"כ לכו"ע שהכל) וז"ב מירושלמי, ולפי דבריו יהא מחולקים בזה הבבלי והירושלמי דלבבלי כפי מה שהוכיח האל"ב אין הפרש בין ברור ובלול ותמיד מברך שהכל ולפי הירושלמי יש נפקותא בכל אלה כפי המבואר לעיל

(דף ל"ח) גמרא והלכתא המוצא כרבנן דאמרי דאפיק משמע וכן פסק בטא"ח (סי' קס"ו) וכתבו כ"ג הראשונים ואע"ג דבמוציא כו"ע ל"פ מ"מ יברך המוצא להורות דגם המוצא דאפיק משמע משום דמברכותיו של אדם ניכר אם ת"ח הוא, וכן בפסחים (דף ז') בבדיקת חמץ אם צריך לברך לבער או על ביעור, והלכתא על ביעור, והקשו כל גדולי הראשונים ואע"ג דלבער כו"ע מודי דלהבא משמע, ובעל ביעור איכא פלוגתא מ"מ יברך על ביעור משום דמברכותיו של אדם ניכר אם ת"ח הוא והמברך על ביעור ניכר שת"ח הוא וידע דעל ביעור נמי להבא משמע, והקשה הט"ז סי' הנ"ל מפ' ג' שלשה שאכלו (דף נ' ע"א) רפרם איקלע לבי כנישתא דבי גיבר קם קרא בספרא ברכו את ה' ואשתיק ולא אמר המברך אוושו כו"ע ברכו את ה' המברך אמר רבא פתיא אוכמא בהדי פלוגתא ל"ל, ועוד הא נהוג עלמא כר"י, וקשה אמאי גער בו דהא שפיר עבד כדי להורות חידוש שאף אם לא אמר המבורך יצא, ותירץ אל"ב עפ"י הירושלמי פרק שלשה שאכלו ה"ג שמואל אמר אינו מוציא את עצמו מן הכלל ופירש הפ"מ שלעולם אומר אני נברך התיבון הרי ברכת התורה הרי הוא אומר ברכו א"ר אבין מכיון דיימר המבורך אף הוא איני מוצא א"ע מן הכלל, א"כ שפיר גער ברפרם על שלא אמר המברך דמשמע כמו שהוציא עצמו מן הכלל, ומשוו לי' להט"ז דלא אסיק אדעתא ש"ס ערוכה מירושלמי הנ"ל, ע"כ נראה לתרץ קושיית הט"ז שבקושיתו ניחא שאמר לו ועוד הא נהוג עלמא כר"י האם אינו מספיק הטעם הראשון בהדי פלוגתא למה לך אלא משום דאם תאמר חידוש קמשמעת לן דל"צ המבורך, אבל הא נהוג עלמא כר"י, נמצא דמשמעות הגמרא משמע שעיקר הקפידה שגער רבא ברפרם משום שעבר על המנהג (ונכנס