אם יעקב לד

שכתב בצל"ח שחכמים גזרו שלא יטעום כלום עד שיברך לפניה גזירה שמא יאכל כשיעור, אף שמה"ת שניהם שוים דצריכים שיעור, וכן כתב בכ"מ פ"ג מה' ברכות הל' י"ב הטעם שמברך על כ"ש שמא ימלך לאכול יותר, וטעימה נקרא נהנה וחייב מעילה מדרבנן

גמרא הרבה עשו כרשב"י ולא עלתה בידם יש למידק הלא אמרו ביומא (דף ל"ח ע"ב) הבא לטהר מסייעין אותו, אכן משום דלעשות למעלה מדרך הטבע צריך קדושה יתירה, וגם משום דאפשר לעשות כר' ישמעאל ולא כל הבא לקפוץ קופץ להיות כרשב"י שנמשח בשמן קדש, קדושה יתירה

גמרא כר"י ועלתה בידם ר"ל שעלתה בידם שנתקיים תורתם ע"י שלא חסר להם פרנסתם, וכמאמ' רבה בב"ח שדורות הראשונים עשו תורתן קבע ומלאכתן עראי זו"ז נתקיימה בידם, שבודאי גם ר"י ל"פ שצריך לעשות התורה עיקר וכן תני ר"י בירושלמי פאה פ"ר ה"א עה"פ ובחרת בחיים זו אומנות, ואין מקרא יוצא מידי פשוטו שעיקר החיים הוא התו', אלא כמו שפי'

(דף ל"ו ע"א) תוס' ד"ה כיון דאית לי' הנאה מיני' בלא הרפואה בעי ברכה עכ"ל, וכ"מ לקמן (דף מ"ה ע"א) מתוס' ד"ה דחנקתי' אומצא דאפי' לרפוא' כיון דהחיך נהנה ממנו בעי ברוכי, ואם אנסוהו לאכול ולשתות הביא בב"י בשם הרא"ה מאוהל מועד דמדמה לה לאשה שתחלתה באונס וסופה ברצון דחשבינן לה אונס, והמ"א חלק עליו (בסי' ר"ד ס"ח) דזה דומה לחולה שאכל ביה"כ דקיי"ל בחולה שמברך (בסי' תרי"ח) וממילא גם באונס הדין כן, דמה לי אנסוהו שמים או אחרים ע"ש, וגם דאם אכל מאכל או שתי' של איסור מפני טעם הכרחי, מבואר לקמן בחי' (דף מ"ה) תוס' ד"ה אכל, דמברך אע"ג דודאי אונס הוא לישראל לאכול דבר איסור, בכל זאת מברך, ה"נ מברך, ולא דמי לאשה שתחלתה באונס וס"ב דהתם אפשר דיצר אלבשה והסוף ג"כ נחשב כמו אונס וכמ"ש בכתובות (דף כ"ז ע"א) לבעול יש פנאי לנסך אין פנאי דפי' רש"י דתקיף להו יצרייהו, ה"נ יצר דזנות תקיף ביותר

(ע"ב) תוס' ד"ה ברטיבתא וכו' ועל צוקר"ו מברכין עלי' בפה"ע כי יערי וגם דבשי זה צוקר"ו עכ"ל, וכתב הרמב"ם (בפ"ח ה"ה) מה' ברכות, קנים מתוקים שסוחטין אותן ומבשלין מימיהן עד שיקפה וידמה למלח כל הגאונים אומרים שמברכין עליהם בפה"א ומקצת אמרו בפה"ע וכן אמרו שהמוצץ אותם קנים מברך בפה"א ואני אומר שאין זה פרי ואין מברכין עליו אלא שהכל שלא יהא דבש אלו הקנים שנשתנה ע"י האור גדול מדבש תמרים שלא נשתנה ע"י האור ומברכין עליו שהכל עכ"ל הר"מ, וכתב ע"ז הטוא"ח (סי' ר"ב) וז"ל שיש להשיב על דבריו שאינו דומה לדבש תמרים שהתמרים הם פרי ונוטען אדעתא לאוכלא הלכך כשנשתנה נשתנה ברכתן מידי דהוי אכל פרי שמברכין על משקה היוצא מהן שהנ"ב חוץ מיין ושמן אבל אלו הקנים שאינן ראוין לאכילה ועיקר נטיעתן על דעת הדבש ודאי זהו פרין ומברכין עליו בפה"ע, והגאון בעל אור הנעלם השווה דעת כל גדולי הפוסקים, דבקני צוקר גמור דהוא עיקר הפרי דמעיקרא נטעוה משום כך, בזה, כ"ע מודים דבפה"ע, צריך לברך ע"ש. ואף שהב"י כתב על הטור שדברי טעם הן בכ"ז כתב בכ"מ, שאלו היו קנים הללו נמצאים בארצות הטור לא היה טוען כך שבמקום שנמצאים מוכרים לאלפים ולרבבות למצוץ אותן והרי המים הללו כשאר מי פירות עכ"ד האל"ב, ע"כ מבואר כיון דמחלוקת הפוסקים היא אין לנו אלא דברי הרב ב"י שפסק לברך שהכל משום דעל כולם אם בירך שהכל יצא (ועל גריצענע