אם יעקב לב

עסוק בתורה צריך לעמוד או אפ"ל דממדת חסידות עמד עבורה

(דף ל"ב ע"ב) אר"י כהן שהרג את הנפש לא ישא את כפיו, ופסק הרמב"ם פט"ז מה' תפלה אפי' בשוגג ואפי' עשה תשובה, וצ"ב מנ"ל הא, ואפ"ל דרך אסמכתא משום דכתי' אדם עשוק בדם נפש עד בור ינוס אל יתמכו בו ולא כתיב עושק ד"נ. משמע אפי' שוגג, ועד בור ינוס ר"ל אפי' עשה תשובה וסגף א"ע בגלות ובסגופים הדומה למיתה שמכפרת, בכ"ז אל יתמכו, בתמיכת ידיו להזקק לברכתו משום דצריך השראת השכינה על ידיו כידוע לי"ח וכיון שידיכם דמים מלאו, אפי' עשה תשובה והנהו בצער על שגגתו אין השכינה שורה מתוך עצבות

גמרא חסידים הראשונים היו שוהים שעה אחת קודם תפלתן וכו', והקשו המפור' מאי מעלה בחסי' הא כל אדם צריך לשהות קודם תפלה ואחר תפלה כדאמר ריב"ל מדכתי' אשרי יושבי ביתך ולמה מיחס זאת לחסידים, ותירץ באל"ב משום דאי' בנדרים (דף י' ע"א) חסידים הראשונים היו מתאוין להביא קרבן חטאת מה היו עושין נודרין נזירות ופירש הרא"ש שלא יהא קרבן נעדר מהם לכן חסידים הראשונים שהם מתאוים לקרבן לכך שוהים שעה אחת קודם תפלה וחושבין ברוממת הבורא ב"ה ובשפלות האדם ועי"כ באים לרוח נשברה שאמרו בסנהדרין (דף מ"ג ע"ב) שנחשב כאלו הקריב כל הקרבנות, אכן קשה לי הלא התפלה גופא היא כמו קרבן וכן איתא בירושלמי דפרקין ה"א כל המתפלל בביהכ"נ כאלו מקריב מנחה טהורה, עכ"נ ע"פ הירושלמי שמחלק לד' מיני מדרגות אין עומדין להתפלל אלא מתוך כובד ראש ואח"כ מביא זה שהוא עומד למתפלל צריך לישב שתי ישיבות א' קודם התפלה וא' לאחר התפלה בכדי להתישב בדעתו כמו שפי' הפ"מ ומשמע מעט, ואח"כ מביא מהחסידים הראשונים שהיו שוהים שעה ממש דמשמע כן מדמקשו אימתי עוסקין בתורה ואימתי עוסקין במלאכתן ואח"כ מביא חונה אמר המתפלל אחורי ביהכ"נ נקרא רשע (ומטעם זה ניחא נמי קושית המ"פ בהא דאבדן שאל לרבי כמה מעלות בקודש והוא א"ל ד', והא במתני' דחומר בקודש קחשיב טובא, אלא משום שהוא מהלכות קצובות שאלו קודם תפלה לרמז על התפלה שיש בה ד' מיני ב"א במדרגותם] וכיון שנחלק לד' מדרגות ע"כ מחשב מדרגה היותר גדולה לחסידים הראשונים ור"ל דעל המתפלל אחורי ביהכ"נ קראו רשע, א"כ הנכנס נקרא בינוני, ובפרט באותו שעומד להתפלל מתוך כובד ראש, ואותו שמשהה שתי ישיבות הוא צדיק, א"כ אותו שמשהה שלש שעות בכל תפלה נקרא חסיד מחסידים ראשונים, נמצא דמעט חיוב גם לנו להשהות כמא' המתפלל צריך שישהה וכ"ה ברמב"ם פ"ד מה"ת הט"ז וז"פ (ולפי מה שמפרש באל"ב לכאורה עדיפא הול"ל מכריתות (דכ"ה וי"ח ע"א) רא"א מתנדב אדם אשם תלוי בכל יום והיא נקראת אשם חסידים ודוק)

(דף ל"ג ע"א) ר"א אמר בהודאה י"ל בטעם מאי שייכות אתה חוננתנו להודאה משום חי חי הוא יודך היינו הצדיקים שנקראים חיים בהרגשה לזאת נותנין לב שראוי להודות לשמו הגדול ולא המתים אלו הרשעים שבחיהם קרוים מתים בלא הרגשה, שאין מתבוננים להכיר בגדולותיו וחסדיו של הבורא ב"ה הללויה לכן שפיר שייכות ההבדלה אתה חוננתנו למדע תורתיך, שע"י התורה מכירים גדולותיו של הבורא ביותר, להודאה, שמתוך שחננו בשכל לזאת מודה ומשבח ליוצרו אשר בראו מאין ליש, וממשיך חסדיו עליו, ולפי"ז הא דאיתא בירושלמי פ"ג ה"א בסוכה, דלולב היבש פסול ע"ש לא המתים יהלל יה וכ' הרידב"ז שהוא דלא כש"ס דילן דפסול דיבש הוא משום הדר, ולפי"ד הכל א' הוא דכמו שאדם צריך שירגיש בחסדי ה' כך הדבר שמקיים בו המצוה צריך שיהא מן המובחר בהידור מצוה שהיא מראה על הרגשה וד"ל: