אם יעקב כו

תר"י אם יכול לכוין בענין שאינו שומע מותר ואין לו להפסיק, והמרדכי כתב בשם ר"א ממיץ שאסור לאמר דבר שבקדושה בשמיעת קול שיר של אשה אבל משום עת לעשות כו' הלכך אין אנו נזהרין מללמוד בשמיעת קול שיר של נשים עכ"ל, ע"כ מבואר אם יש לו מקום אחר ירחיק ואם לאו משום עת לעשות ילמוד בעיון בלא היסח הדעת ובקול בכדי שלא יפנה לשמוע קולה, והוא הדין בשער של אשה יותר מהרגילות

(ע"ב) ת"ר הישן בטליתו ואינו יכול להוציא את ראשו מפני הצנה חוצץ בטליתו על צוארו וקורא ק"ש וי"א על לבי כו', והנה הרמב"ם וכל אחרונים מסכימים לאסור בלבו רא"ה כי"א, ותמה הרשב"א למה נניח דברי הת"ק דקסבר לבו רואה א"ה מותר עכ"ל. ואפ"ל בדוחק דמפני צנה שאני

(דף כ"ה ע"א) גמרא וכי גזרו רבנן בודאי בספיקן לא גזרו, לכאורה ק"ק ל"ל לגמרא למימר מטעם דלא גזרו הלא (ממילא) יוכל לאמ' דספיקא דרבנן לקולא, ואמרתי דלשון בספיקא לא גזרו הכונה שלא היתה כלל, בכלל גזירת חכמים, וניחא לי' לומר כן משום דלשון ספק מי רגלים באשפה נמי מותרין משמע דמותר לכתחילה, וקשה הלא מצוה לקיים דברי חכמים ע"כ קאמר בלשון, בספיקן לא גזרו, דלא היתה גזירת חכמים מתחילה ע"ז, ולזאת מותר לכתחילה בספק מי רגלים

(ע"ב) בית שיש בו ס"ת או תפילין אסור לשמש בו את המטה עד שיוציא' או שיניחם כלי בתוך כלי, וכ' הרמב"ם בפ"י מה' ס"ת דין ז' דגם בס"ת מהני הנחה בכלי ת"כ, ותפסו האחרונים על הרמב"ם למה פסק נגד ריב"ל בס"ת לקולא, ואפ"ל לכאורה דכן הוכיח מגופא דברייתא דקתני ס"ת ותפילין ביחד, וריב"ל לא קאמר אלא בשאפשר לו לעשות מחיצה, ובא"א שוין הן

(דף כ"ו ע"א) הזמינו לבה"כ מהו יש זימון או אין זימון, וברמב"ם הלכות ק"ש פ"ג ה"א כתב וז"ל בה"כ חדש שהוכן ועדין לא נשתמש בו מותר לקרות ק"ש כנגדו אבל לא בתוכו עכ"ל, והראב"ד כתב וז"ל הרב (האלפסי) כתב והזמנה בבה"כ לצלוי בגוי' בעי ולא איפשטא ולא כתב לחומרא כדכתב לענין צואה דבוקה בסנדלו, ואיכא למימר בהא דלקולא דהא קיי"ל הזמנה לאו מלתא היא ומשום גזירה או בזיון הוא דאיבעיא לן הלכך ספיקא לקולא עכ"ל, וא"כ ק' מנ"ל להרמב"ם דבתוכו אסור. וכתב האל"ב דהרמב"ם הוציא דין זה מגמרא שבת (ד"י) מדמוקי הגמרא דאיבעי ולא איפשטא ולחומרא בביה"כ אף דדחי הגמרא דלא מצי למילף מרחץ מיני' משום דשאני ביה"כ דמאיס עכ"פ בה"כ גופא הוא איבעי דלא איפשטא זהו שריר וקיים ולחומרא עכ"ל. ור"ל משום דכל תיקו דאיסורא לחומרא וה"נ באיבעי ולא איפשטא ע"כ שפיר פסק הרמב"ם דבתוכו אסור, אבל כפיה"נ לאו ראיה אלימתא היא דהלא רש"י כ' שם בשבת (ד"י) ריש ע"ב ד"ה שאני משום דשם מגונה עליו מש"ה מספקא לן, אלמא דרש"י תופס עליו שם ספק רק משום שמא בעלמא אבל איסור מצד עצמו אין עליו א"כ עדיין אפ"ל דספיקא לקולא וכקושית הראב"ד, ואכתי מנ"ל להרמב"ם להחמיר בפשיטות. ואני הייתי אומר דהרמב"ם הוציא דין זה מגמרא נדרים (ד"ז ע"א) אם תמצי לאמר יש זימון יש יד או אין יד תיבעי לי, ר"ל דנשאר בתיקו, והרמב"ם פוסק בכל מקום כאם תמצי לאמר כמו שכתב הר"ן לעיל בדף זה ד"ה ולענין הלכה, דמה דאמר הרמב"ן בהלכותיו דבעיין דצדקה לא איפשטא בהדיא וסוגיין דיש יד לצדקה היינו משום דאמרינן אם תמצי לאמר יש יד לצדקה וזה אפשר הוא על דרך הרמב"ם דפוסק בכ"מ כאם תמצי לאמר ע"ש, ע"כ גם כאן בבעיא דרבינא הזמינו לבה"כ מהו כיון דקאמר הגמרא שם חדא מג חדא איבעיא לי זימון מועיל או אין זימון מועיל אם תמצי לומר יש זימון יש יד או אין יד אלמא ש"ס ערוכה דיש זימון כפי