אם יעקב כה

על החטא, ומאי שייך אינם יודעים, ועוד וכי בשופטני עסקינן הגם שקראן החמכ"א כסילים לא כסילים בעלמא רק אותן המסופקין באמונתם כמו שפי' הרבה מן המפרשים. ונראה דכונת המאמר היא אינם יודעים בהתבוננות הלב לשוב על החטא ולהתחרט כי עיקר הקרבן היא התשובה (כמבואר ברמב"ם ה' תשובה פ"ב ה"ב, ואם לאו טוב ממנו ההעדר) שאם התשובה חסרה. הרי נחשב למעשי קוף בעלמא, ומשמע כמו שנותנים הקרבן לשוחד למען יחטאו עוד ויביאו עוד קרבנות א"כ לפי"ז משמע שגם הרע טוב בעיני המקום אם מביאין קרבן אח"כ וזה הלשון אם על הטובה הן מביאים להפוך את הרע לטוב, אם על הרעה הן מביאין למען העתיד לעשות עוד רע, וע"ז אמר הקב"ה. בין טוב לרע אינם מבחינים לידע שכל עיקר הקרבן היא בכדי לעשות תשובה וחרטה על העבר וקבלה על העתיד ועי"ז קרבן שמו שמתקרב בתשובה ע"י הקרבן לה', והם מביאים קרבן לפני. אתמהה, אדרבה הלא הם מכעיסים אותי באמרם שגם הרע טוב לפני ה' אף שתשובה מהני אבל הלא אמרו ביומא (דף פ"ה ע"ב) האומר אחטא ואשוב, אחטא ויה"כ מכפר, אין יה"כ מכפר, אף שי"כ מכפר, דוקא דיעבד על השב ומתחרט ואינו עושה עוד, כ"כ בקרבן צריך שיהא בחרטה על העבר וקבלה להבא

גמרא ת"ר הנכנס לבית הכסא חולץ תפילין ברחוק ד' אמות ונכנס אר"א בר"ה אמר ר"ש ל"ש אלא בה"כ קבוע אבל בה"כ ארעי חולץ ונפנה לאלתר וכשהוא יוצא מרחיק ד' אמות ומניחן מפני שעשאו בה"כ קבוע ופירש רש"י ד"ה בית הכסא, שיש בו צואה וכל בתי כסאות שבגמרא על פני השדה הם בלא חפירה עכ"ל הנ"ל, כונתו משום דמסיק וכשהוא יוצא מרחיק ד"א ומניחן מפני שעשאו קבוע ול"ל הרחקה אחרי שהיא בחפירה חולץ ומשתין ונפנה לאלתר וא"צ להרחיק דיא כמבואר באו"ח (סי' מ"ג ס"ב) ממ"א, לכן פירוש שהיא בלא חפירה. אבל בירושלמי דפרקין סוה"ה איתא תני המתפלל אל יטיל את המים עד שיהלך ד"א, וכן המטיל מים אל יתפלל עד שישהה כדי הילוך ד"א. המתפלל אל ירוק עד שיהלך ד"א, וכן הרוקק ישהה כדי ד"א ע"ש, משום שכל ד"א תפלתו סדורה בפיו, ולא מחלק בין בה"כ לבה"כ, אפ"ל שהוא ממדת חסידות, כמבואר באו"ח סימן צ"ב, הובא בבהי"ט סקי"א ממ"א וז"ל ומ"מ מדת חסידות שלא להשתין בתוך ד"א של תפלה ע"ש וכ"מ ממגילה (דף כ"ז ע"ב) שאלו תלמידיו את ר' זכאי במה הארכת ימים וא"ל מימי לא השתנתי מים בתוך ד"א של תפלה וכו', ואי מדינא מאי רבותא דר' זכאי

גמרא איבעיא להו מהו שיכניס אדם בתפילין לבה"כ קבוע להשתין, והקשה הרא"ש ור"י מאי איבעי' להו דהא תניא דצריך לחלוץ ברחוק ד"א ותי' הרא"ש דלא משום הכניסה צריך לחלוץ אלא משום שרוצה לעשות צרכיו, אכן מהגמרא משמע, דמשום כניסה צריך לחלוץ, ע"כ נראה לכאורה דאפשר דברייתא לא שמיע להו ועי' ברש"י חולין (דף י"ג ע"ב) ד"ה ולא

(דף כ"ד ע"א) בתוס' סוד"ה והא תני ר"ח ומ"מ קשיא לישני דמיירי באשתו עמו דבעיא כלי בתוך כלי והניחו בצ"ע ומפרש בפ"י דהיינו שצ"ע לדינא אם מותר להניח תחת מראשותיו אפילו כלי בת"כ כשרוצה לשמש ע"ש ולכאורה נ"ל דניחא לו לגמרא לשנות דמפיק למורשא דכובע לבר לאמר דבכל אופן אפילו אין אשתו עמו צריך לאפוקי לבר וכמו שנפסק בא"ח סי' מ' ס"ג ולכן לא משני דמיירי בא"ע

גמרא שוק באשה ערוה להסתכל ופירש הב"ר בדברי רש"י שאף במקום שהולכים יחיפי רגל מ"מ משוק ולמעלה נקרא ערוה להסתכל ע"ש, ומשמע דבמקום שאין הולכים יחיפי רגל אף על כף הרגל מקרי ערוה להסתכל

אמר שמואל קול באשה ערוה, היינו בקול זמרה ואפילו של אשתו וכתב