אם יעקב כד

עליה כלל והאיך פסק כאן דמברך לפניה ולאחריה. ומתרץ בסאל"ב דודאי כל ברכות דרבנן, אע"פ שעיקר המצוה דאורייתא, היינו היכי דאין בברכה עצמה מצוה מצד עצמותה משא"כ הכא אי לא קרא ק"ש אזי אמת ויציב מצד עצמה מצוה דאורייתא, ואי קרא ק"ש עכ"פ אמת ויציב עדיין היא מצוה דרבנן, (כדמשמע בתוס' ד"ה ספק) וכמו כן בברכה שלפניה כמו ברכת התורה קודם למוד התורה, וברכת התורה לפניה מן התורה כדאמר ר"י בסמוך לעיל מזה ויליף לה מקרא כי שם ה' אקרא הבו גודל לאלהינו א"כ ברכת ק"ש הם מצות מצד עצמותה לכן הוא מברך לפניה ולאחרי' משא"כ בשאר ברכת המצות ודוק עכ"ל, ויש לבאר עוד דמשום חביבותא דק"ש שהיא קבלת מלכות שמים וגם ברכותי' ע"ש הפסוק שבע ביום הללתיך וכדאיתא בירושלמי דמכלתין פ"ר ה"ה ר"נ בשם ר' מנא כל המקיים שבע ביום הללתיך כאלו קיים והגית בו יומם ולילה, ופירש הפ"מ ד"ה המקיים שבע ביום הללתיך שקורא ק"ש עם ברכותי' שלפניה ולאחריה בשחרית וערבית, ע"כ, שאני משאר ברכות וכן אמרו לעיל (דף י"ד ע"ב) הרוצה לקבל עליו מ"ש שלמה יפנה ויטול ידיו ויניח תפילין ויקרא ק"ש ויתפלל וזו היא מ"ש שלמה ומשמע דוקא ק"ש ותפלה ביחד שנכללו בה ג"כ הברכות אז נקראת מ"ש שלמה וכן פירש הבעל ס' חרדים על הירושלמי ד"ה כל המקיים שבע, דעיקר משום הק"ש דכתיב לא ימוש ספר התורה כו' והגית. אלא מי שאינו מחשב התורה לקרות בברכותיה כאלו לא קרא דכתיב ויאמר ה' על עזבם את תורתי ופירשו שלא ברכו בתורה תחלה עכ"ל, א"כ משמע שכמו שלמוד התורה, וק"ש, למ"ד שק"ש מדאורייתא מעכב, ה"נ הברכות מעכבו מדאורייתא, שמפורש כ' הבס"ח דהוי ממש כאלו לא קרא, ע"כ שפיר דברי הרמב"ם שהחמיר לחזור ולקרות בספק עם הברכות שלפניה ולאחריה משום דנחשב לספיקא דאורייתא דאזלינן בה לחומרא וז"פ

(ע"ב) גמרא כל דבר שבקדושה לא יהא פחות מעשרה דאכל בו יו"ד שכינתא שריא, והוכיח האל"ב מזה דלא כש"ך שכ' בי"ד סי' קנ"ז ס"ק ד' דלא בפניהם ממש, רק שיודעים מעבירה עכ"ל, דהא בעינן שיהא חייל מצות קדושת השם ע"ש, אפ"ל דבמ"נ בפועל שאני דחייל הקידוש שמו ית' כיון שיודעים, אפי' אינו בפניהם וא"כ לק"מ על הש"ך מהא

(דף כ"ב ע"א) בעל קרי שאין לו מים לטבול קורא ק"ש ואינו מברך לפני' ולאחרי', ואוכל פתו ומברך לאחרי' ואינו מברך לפני'. אבל מהרהר בלבו ואינו מוצא בשפתיו דר"מ רי"א בי כך ובין כך מוצא בשפתיו, ובמתני' (דף כ' ע"ב) דבעל קרי מהרהר ק"ש בלבו ואינו מברך לא לפניה ולא לאחריה (ופירש רש"י ד"ה ואינו מברך אפילו בהרהור) ועל המזון מברך לאחריו פי' התוי"ט בהרהור ע"ש, וממילא ידעינן דאבל לא לפניו דאפי' הרהור אסור ובר פלוגתא, דר"י במתני' ע"פ, רוב ר"מ א"כ ק"ק לכאורה דר"מ אדר"מ ואפ"ל דהכא משום דאין לו מקום לטבול הקילו בו להתיר הרהור אבל במתני' משמע דיש לו מקום לטבול כדקתני סיפא (דף כ"ב ע"ב) ירד לטבול

(ע"ב) היה עומד בתפלה ונזכר שהוא בעל קרי לא יפסיק אלא יקצר, כתב הרמב"ם בפ"ד מה' תפלה דעזרא תקן טבילה לבעלי קריין לד"ת וב"ד שעמדו אח"כ התקינו אף לתפלה והק' בנ"מ תמי' מלתא כיון דעזרא גזר לד"ת אף תפלה בכלל ומה לב"ד שאח"כ לגזור לתפלה. ונ"ל משום דעיקר הלמוד הוא מהר סיני דבעל קריין אסורין בד"ת לעיל (דף כ"א ע"ב) וה"א רק לד"ת ע"כ הוצרכו לגזור בתפל'

(דף כ"ג ע"א) אל תהי' ככסילים שחוטאים ומביאים קרבן ואינם יודעים אם על הטובה הם מביאין אם על הרעה הן מביאין אמר הקב"ה בין טוב לרע אינם מבחינים ומביאים קרבן לפני, ק"ק מדיוק הלשון שחוטאין ומביאין משמע דמביאין