אם יעקב כג

מדרבנן מ"מ, ובדוכתי טובא נמי אמרי' הכי אלמא מלקי לקי ושמותי לא משמתינן לי' ועשה הר"ן נ"מ דבמילתא דעיקרו מדרבנן דכי עקר לו עקר לכולי מצותא כגון האי דברכות את מי נידו את אלעזר ב"ח שפקפק בנ"י, אבל בדבר שעיקרו מדאורייתא והוא עובר על מה שאסרו בו חכמים לוקין אותו מ"מ, והק' בסאל"ב מחולין (קט"ז ע"א) דלוי איקלע לבי יוסף רישבא קריבו רישא דטווסא, בחלבא לא אכל כי אתא לקמי' דר' אמי א"ל אמאי לא תשמתינהו, א"ל אתרא דריב"ב הוא ואמינא דלמא דריש להו כר"י הגלילי דבשר עוף בחלב מותר אלמא דאי לאו דאתרא דריב"ב הוי, הוי משמתינן לו אעפ"י דבשר וחלב עיקרו מה"ת אלא דבבשר עוף בחלב הוא מדרבנן וצריכין למיחוש משום סרך דלמא אתי למיכל, ולא שייך כ"כ החשש דלמא אתי לזלזולי ולדברי הר"ן אין לו דין נדוי כלל ותירץ קושית הר"ן (וגם קושיתו מחולין) דדברים הללו וכיוצא בהן נמסרין לב"ד לפי הנראה בעיניהם הכל לפי מה שהעבריין אדם, אם הוא נכבד בערך למדן מימנו אנגידא ולא מימנו אשמתא, ואי אינש זילא הוא מבזין אותו בשמתא, ול"נ לכאורה דבזיון דנגידא ק' יותר לאדם נכבד ע"כ אין מבזין אותו בזה"ז בנגידא וכפיה"נ אפ"ל דבדבר שצריך חיזוק נותנין לו החמורה ולזאת בבשר וחלב אף שעקרו מה"ת בכ"ז צריכין חיזוק אחרי שרי"ה ס"ל דמותר וכן בנט"י צריך חיזוק אבל בבשול שבת דחמירא לאינשי וא"צ חיזוק לוקין מכת מרדות ותו לא, וכמאמ' בביצה (ד"ב ע"ב) שבת דחמירא ולא אתי לזלזולי בה סתם לן כר"ש דמיקל יו"ט דקיל ואתי לזלזולי בו סתם לן כר"י דמחמיר ועוד בכ"ד שמתרץ בש"ס כדומה לזה אף כן כאן, ומה שהק' על סתירת הרמב"ם דבה' ת"ת פ"ו הי"ד חשיב המבזה שליח ב"ד בכלל הדברים שחייבין נדוי, ובה' סנהדרין פכ"ה ה"ו כתב דהמצער שליח ב"ד יש לב"ד להכותו מ"מ, נלפע"ד דאם ביזה לו לבדו ולא מטעם משלחיו וכמו שהביא הכ"מ מהר"ן דאפילו מבזה אותו בפני אחרים ומביישו בכ"ז יש רשות לב"ד רק להכותו אבל לא לנדותו, אבל אם ביזה למשלחיו וכמו שהביא הכ"מ מקור הדין מקידושין (ד"ע ע"א) מר' יהודא בר יחזקאל שקרא אותו בר שויסקל, דשמתי' ע"ז, א"כ הרמב"ם בה' ת"ת מיירי שביזה למשלחיו ע"כ כ' דחייב נדוי ובה' סנהדרין שפסק רק מ"מ מיירי שבזה לשליח לבדו וכ"מ הלשון המצער שליח ב"ד אבל לא ביזה למשלחיו ע"כ אין לו דין נדוי

(דף כ' ע"א) רש"י ד"ה שב וא"ת שאני אבל עוקר בידים לא והלובש כלאים עוקרו במעשה ממש ובסוף מסיק אבל כלאים דבמעש' ידיו ידחה הזהר באזהרתו עכ"ל, ק"ק הלא צריך לפושטו אפילו בשוק לא מיירי כלל לענין לבישה שבשעת לבישה אפשר דלא ידע כלל שהוא כלאים דאטו ברשיעי עסקינן וכ"מ הלשון המוצא כלאים דמשמע שוגג והיאך נוכל לקרותו עוקרו במעשה ידיו ממש, ולכאורה אפ"ל ב"ב דכשאיש ישראל מוצא כלאים אז תומ"י פושט את הלבוש ואח"כ אם נימא משום כבוד הבריות שילבשנו עוד הפעם הלא עובר במעשה ממש, עוד אפ"ל משום דכל שעה בעמוד ופשוט קאי הוי כמו לובשו במעשה ממש וכ"מ בב"י וש"ך בי"ד סימן ש"ג, ועוד דתחילת הלבישה היה ע"י מעשה, כדאיתא בשבועות (די"ז ע"א) בתוס' ד"ה או אין, ע"כ אף השהיה חשוב מעשה

(דף כ"א ע"א) אר"י ספק קרא ק"ש ספק לא קרא אינו חוזר וקורא ור"א אמר ספק קרא ספק לא, חוזר וקורא, ספק התפלל ספק לא התפלל אינו חוזר ומתפלל, ור"י אמר ולואי שיתפלל אדם כל היום, ופסקו הרי"ף והרמב"ם והרא"ש כר"א דק"ש דאורייתא, וז"ל הרמב"ם בפ"ב מהלכות ק"ש חוזר וקורא ומברך לפניה ולאחריה, והקשה עליו הרשב"א בתשובה סי' ש"ב והלא הוא כתב מפורש שכל ברכות המצות דרבנן וכל שנסתפק אם עשה המצות או לא (אעפ"י שעיקר עשית המצוה דאורייתא) או שהוא מסופק אם חייב בה, לא מברכינן