אם יעקב כ

למען העריות ע"כ קראום בלשון הרהור וכמאמרם בשבת (דף ע"ב ע"ב) אלא דחזי אנדרטא וסגד לה אי דלא קבלה לאלוה לאו כלום הוא

סליק פרק ראשון. ונתחיל פרק שני. בעזרת צורי וקוני

(דף י"ג ע"א) הי' קורא בתורה והגיע זמן המקרא אם כיון לבו יצא, מה שהקשה בת"י למה לא קתני והגיע זמן ק"ש אפ"ל משום דהוא לשון הגמרא בכמה דוכתא, או משום דרצה לקצר במלה א' במקום שנים, ובצל"ח פי' שעיקר החידוש שיוצא בפסוק ראשון דהיינו שמע ישראל דהרי אחר פסוק ראשון הרי הוא צ"ל ברוך שם כבוד מלכותו וזה אינו כתוב בתורה, וכשאמר ברוך שם כ"מ חזינן שמכוין לצאת ידי ק"ש וכדרך שקאמר בש"ס ירושלמי על ברכות ק"ש, א"ו שעיקר החידוש שיוצא בפסוק ראשון לכך דייקא משנתינו והגיע זמן המקרא דהיינו פסוק שמע ע"ש. ולפי"ז צ"ל אם כיון לבו היינו שאמר אחר פסוק ראשון ברוך שם כ"מ יצא דעי"ז יש הוכחה שכיון לצאת ולזאת מבואר ג"כ דלכן קתני הגיע זמן המקרא לאשמועינן שעל מקרא ראשון שמע ישראל ג"כ יצא בשה"ד, משא"כ זמן ק"ש משמע כל הג' פרשיות ומשום דפסוק א' הוא קבלת מ"ש ובמחשבת לבו תליא אפי' רבה דס"ל מצות אצ"כ, מודה בהא

בין ויאמר לאמת ויציב לא יפסיק ומפרש בגמרא (די"ד ע"ב) משום דכתיב וה' אלו' אמת, וכ' התוי"ט הואיל ובקרא לא כתיב ויציב נראה ודאי דבין אמת ויציב רשאי להפסוק ודינו כמו באמצע הפרק וכ"כ בשו"ע בסי' ס"ו עכ"ל, ואיתא בצל"ח הא דהאריך לאמר אמת ויציב והול"ל רק בין ויאמר לאמת והיה ניחא טפי שכולל שחרית וערבית ואולי מלתא אגב אורחא קמ"ל דאם אינו מקדים לפתחו מותר לשאול בשלום קודם התפלה כדמסיק לקמן (בדי"ד ע"א) ולכך קאמר בין ויאמר לאמת ויציב להורות דבשל שחר קאי דהו"א דקאי רק על ערבית אבל בשחר אינו שואל ומשיב כלל דאסור להקדים שלום קודם התפלה קמ"ל דרק משכים לפתחו אסור עכ"ל בתוס' ביאור, ובתוי"ט כ' דנקט אמת ויציב אשגרת לשון ולסימן בעלמא נקטו כמו דנקט לוהיה אם שמוע ולא אמר לוהיה בלבד עכ"ל, אולם בגמרא בהא דאמר ר"א אר"י [בדי"ד סע"א] הלכה כר"י דאמר בין אלהיכם לאמת ויציב לא יפסיק הלא התם לא שייך לומר דאשגרת לשון סמיך, ע"כ נ"ל דלגופא אשמועינן ונקט בין ויאמר לאמת ויציב לא יפסיק להורות דדוקא בשחר כלל לא אבל בערבית דתפלת ערבית רשות לחד מ"ד, דינו כמו באמצע הפרק דשואל מפני היראה ומשיב מפני הכבוד ואי נקטו סתם בין ויאמר לאמת, הוי משמע דאף בערבית הדין כן

(ע"ב) מ"ש עד כאן מצות קריאה וכוונה דכתיב על לבבך התם נמי הא כתיב על לבבכם לדבר בם ההוא בד"ת כתיב וה"ק רחמנא אגמירו בנייכו תורה כי היכי דליגרסו בהו והק' בב"ר לכאורה אריכת דברים הוא ע"ש, ועוד ק"ק לי למה נקט דוקא תכלית הלמוד בלבד כי היכי דלגרסו בהו הלא לא המדרש העיקר אלא המעשה, ואפ"ל ע"פ הירושלמי דפרקין ה"א עה"פ אגורה באהלך עולמים וכי עלה על לב דוד שהוא חי לעולם אלא אמר אזכה שיהו דברי נאמרים ע"ש בב"מ, לוי בר נזירא אמר כל האומר שמועה משם אומרה שפתותיו רוחשות בקבר ע"ש, ומשום דמקרא נדרש מסיפא לרישא דע"י שתעמידו תלמידים שמכונים ג"כ בשם בנים יהא על לבבכם שיתקיים לדבר בם שיהא שפתותיכם דובבות בקבר, וע"כ מסיק ה"ק רחמנ' אגמירו בנייכו, כי היכי דליהוי ברא מזכי אבא, בהא דליגרסו בהו אחר פטירתכם ובזה יהא שפתותיכם דובבות בקבר ויתקיים דובב שפתי ישנים וכמו שדורש בירושלמי הנ"ל ע"ז הפ':