אם יעקב יט

מצרים, דאמר הכי מודים אנחנו לך ה' אלו' שהוצאתנו מא"מ ופדיתנו מבית עבדים ועשית לנו נסים וגבורות על הים ושרנו לך, א"כ לפי' השני של הכ"מ דרב סבר לא יצא אם לא התחיל אמת ויציב היאך פליג חייא בר רב על אביו ופסק דאם אינו אומר ה' אלו' אינו צ"ל אמת ואמונה אלא דאמר הכי מודים וכו' ושרנו לך הא לדעת אביו רב, לא יצא י"ח, ועוד הקשה דרב אדרב גופא, מהא דאיתא בירושלמי סוף פרקין ר' בא רב יהודה בשם רב מודים אנחנו לך שהוצאתנו וכו' עכ"ל א"כ לפי"ז חזינן דרב גופי' ס"ל דלא צריך להתחיל אמת ואמונה ולעיל פסק לפי פי' הכ"מ דלא יצא ידי חובתו עכ"ל שה"ב. ולכאורה אפשר שבבבלי חזר בו ממה שהיה ס"ל בירושלמי דאיני מעכב וחייא בר רב ס"ל כמו שאמר מתחילה לה בירושלמי, או מטעם דלא שמע עדיי מה שהיה חוזר בו, או משום דמסתברא לו כמותו כמו שהיה סובר מתחלה אחרי דמזכיר יציאת מצרים, וא"כ לא נקרא חולק על אביו אחרי שאינו סותר דבריו ממש אלא שהוא סובר כמו שאמר מתחלה ועוד הלא מצינן כ"פ בש"ס שהבן מקשה לאביו כגון בב"מ (דף ס"ד ע"ב) (ודף ט"ז ע"ב), ובגיטין (דף כ"ה ע"א), וכן מפורש בספר ע"י על קידושין ד"ל) הובא בפ"ת סי' ר"מ דהבן עם האב יכולים להקשות ולתרץ ולהסיק מסקנ' ההלכה ע"ש, ה"נ בזה שרי כשנראה לו שאין הלכה כן, ואין בזה משום סותר דבריו

(ע"ב) גמרא דתניא אחרי לבבכם זו מינות אחרי עיניכם זו הרהור עבירה אתם זונים זו הרהור עכו"ם וכה"א ויזנו אחרי הבעלים, לכאורה ק"ק מאי ראיה מויזנו אחרי הבעלים על הרהור עכו"ם דלמא ויזנו ממש שעבדו את הבעלים, אלא דכן משמע מלשון המקרא דהול"ל ויסורו אחרי הבעלים אבל הלשון ויזנו הוא מלשון זנות, רק משום דעדן לא סרו בפועל לעבוד ע"ז רק כיון שחשבו נחשב להם כמו שזנו מלשון מזון, דכיון שמהרהר בעכו"ם נחשב למעשה כמ"ש למען תפוס את ב"י בלבם, אף שכל עבירות מחשבה אין הקב"ה מצרפה למעשה אבל בע"ז מצרף המחשבה למעשה וכמ"ש בקידושין (דף ל"ט ע"ב), (ובדף מ' ע"א), דלמען תפוס אעכו"ם כתיב ובירושלמי פאה פ"ר סה"א מסיק הדא דתימא בישראל אבל עכו' חילופי מחשבה טובה אין מצרפה למעשה, מחשבה רעה מצרפה למעשה וזהו הרבותא דלמען תפוס את בית ישראל בלבם דלכאורה מלת בית ישראל מיותר הוא דהו"ל למכתב למען תפוס אותם בלבם, רק לאמר אף שבכל עבירות אצל ישראל מחשבה רעה אינה מצרפה למעשה ומחשבה טובה מצרפה למעשה ובעכו"ם להיפוך אכן במחשבת ע"ז כשאדם חושב בה הרבה מלשון מזון שהיא יכולה להביא לעבודה ממש נחשב המחשבה לפעולה יען מה שכיון שחושב לעבדה א"כ יש לו דין עכו"ם שכמו שבעכו"ם מצרפים המחשבה כן בישראל מיד שחושבים במחשבה עזה שהיא כמו מזון, יש להם דין עכו"ם שנתפסים על המחשבה ושפיר הוא הלשון למען תפוש אב"י בלבם שאפילו ישראל נתפס על לבו וזהו שדרשו אעכו"ם כתיב וכן משמע מלשון (דרש) המקרא דבמינות וזנות אומר בלשון ציוי לא תתורו, ובע"ז אשר אתם זונים דמשמע שכבר הוא סר ומזין את נפשו בטומאת עכו"ם וכמאמרם בשבת (דף ק"ה ע"ב) שכך אומנתו של יצה"ר היום אומר לו עשה כך ולמחר אומר לו עשה כך עד שאומר לו לך עבוד עכו"ם והולך ועובד ומתחילה מתחיל לזרוק מרה בלב האדם ממחשבת מינות ואח"כ הוא עלול לעבירות ואח"כ עובד עכו"ם בפועל

עוד אפ"ל ע"פ הגמרא סנהדרין (דף ס"ג ע"ב) יודעין היו ישראל בעכו"ם שאין בה ממש ולא עבדו אלא להתיר להם עריות, ולכך הוציא לעכו"ם בלשון זנות, שעיקר הכונה היתה על זנות ועתה אפילו אם נימא דויזנו הוא בפועל שכבר סרו אחרי הבעלים בכ"ז הביאו חז"ל ראיה להרהור עכו"ם אחרי שעיקר תכלית עבודתם היתה