אם יעקב יא

דר"א ור"א ע"ש ובאל"ב דחהו דאפ"ל דזהו הרבותא אע"ג דהוי להו תליסר בי כנשתא כל בי כנשתא הוי רבוי עם וברוב עם הדרת מלך אפ"ה הוי מצלי במתי מעט היכי דהוי גרסי וזהו דעת הרמב"ם בפ"ה מה' תפלה ע"ש ודוק עכ"ל, ונראה אפילו לדעת הב"ח לכה"פ ישתדל בשעה שהצבור מתפללים וכמו שמשמע מלקמן (ד"ח ע"א) ואני תפלתי לה' עת רצון אימתי עת רצון בשעה שהצבור מתפללין ע"ש בחידושו מ"ש שם

גמרא וכי מאחר דאפי' חד תרי מיבעי', תרי מכתבן מילייהו בספר הזכרונות חד לא מכתבן מילי', ופי' בתוס' עם אחרים לא מכתבן אבל בספר לבדו נכתבין כדאמרינן כל מעשיך בספר נכתבין, כ"ש מדה טובה עכ"ל. ובב"ר כ' דאפשר דבתרי מכתבן ג"כ פשוטי הדברים אף שאינן כ"כ להלכה שכן מורה לשון מילי' ולז"א נדברו בל' נפעל שלא כוונו לזה כ"כ רק ממילא נדבר ביניהם למו"מ של הלכה ויקשב ה' עכ"ל, ואפ"ל ע"ד ב' כמו שאמרו במכות (ד"י ע"א) ומחבירי יותר מהם ומשו"ה מכתבן מילייהו דעפ"ר הן דברים של ממש, וד"א אפ"ל בפ' ואהבת לרעך כמוך אני ה', דהיינו בשעה שלומדים ביחד בכדי להסביר זא"ז שלא יטעו שזהו עיקר אהבה המראה את חבירו דרך ה', ללמוד התורה בהתרת הספיקות, שאין שמחה כהתרת הספיקות ואין אהבה כ"ה, אז אני ה', הקב"ה מצטרף שכינתו עמהם, וכותב מלייהו בספר הזכרונות שעם אחרים. כפי' התוס', ר"ל, במה שעשה טובה עם אחרים, וכן מאיר את עיניהם בהלכה מכ"מ, כמו שרצו להאיר זל"ז, עי' בשבת (דס"ג ע"א), וז"ב

(ע"ב) אמר ר"י בשעה שהקב"ה בא לביהכ"נ ולא מצא בה עשרה מיד הוא כועס, מקשים העולם הלא אמרו לעיל בדף זה ע"א דעשרה קדמה שכינה ואתיא א"כ היה צריך להמתין על עשרה ולמה כועס מיד ותי' הרשב"א דהכונה קדמה שכינה ואתיא לא שיקדם לביאתן ורק שבא עמהן מיד כשהן באין ואינו ממתין כמו דאמרי' תלתא עד דיתבי אבל בעשרה א"צ התעוררות בישוב הדעת רק דתיכף בא עמהם עכ"ל ביתר ביאור, ואפ"ל דכונ' מיד הוא כועס דהמיד קאי על הכעס. אף שבכל עונתיו דרכו של הבורא ב"ה להאריך אפו, אכן בכזה שמבטל את הרבים מעשות מצוה, כעסו מיד, ולהכי נסמך המאמר הזה להלך חשכים לא נוגה לו שדרשו על הרגיל לבוא לביהכ"נ ולא בא יום א' שהקב"ה משאיל עליו, ואם לדבר הרשות הלך ולא נוגה לו, לאמר דאחרי שאתו יש תמיד מנין קבוע דאז קדמה שכינה ואתיא וממתנת על העשירי ואם לא בא העשירי וגם חפשו ולא מצאו עשירי ע"כ כעסו מיד משום דהוי מכ"ד דברים המעכבים את התשובה וכמבואר ברמב"ם ה' תשובה (פ"ד ה"א) דקחשיב בא' מכ"ד דברים, המעכב את הרבים מעשות מצוה, וכן אמרו בקידושין (ד"מ ע"א) אין מקיפין בחילול השם, דהיכי דבני אדם באים ע"י לעשות רע, או להתבטל ממצוה נפרעין מיד. וא"כ אפ"ל בלשון קדמה כפשוטו וכ"מ ברש"י לעיל עמוד א' ד"ה קדמה, קודם שיהיו כל עשרה עכ"ל וא"ש. כמו שפירשתי לתרץ דברי רש"י ז"ל

(דף ז' ע"א) ההוא צדוקי דהוה בשבבותי' דריב"ל הוה קא מצער לי' טובא בקראי יומא חד שקל תרנגולא לאוקמי' בין כרעא דערסא ועיין בו סבר כי מטא ההיא שעתא אלטייה כי מטא ההיא שעתא ניים אמר ש"מ לאו אורח ארעא למיעבד הכי כו' וכתיב גם ענוש לצדוק לא טוב, ק"ק לי היאך שייך לקרות על הצדוקי צדיק אחרי דהצדוקים גרועים יותר מעכו"ם כמבו' בתוס' ד"ה ההוא, וגם לשון הפסוק גם ענוש לצדיק לא טוב דמשמע דלרשעים בודאי לא טוב, אדרבה לרשעים הדין נותן שיענשו ואפ"ל כדלקמן בזה העמוד רשע וטוב לו זהו שאינו רשע גמור וכמ"ש בסוטה (ד"ט ע"א) אין הקב"ה נפרע מן האדם עד שיתמלא סאתו, וכ"ז שלא נתמלא