עדות ביעקב ט

הוא ול"ל דרב המנונא ולא לאוקמה נמי שנשאת עפ"י שני עדים משום דרב כו' עכ"ל מדכתב דאין לאוקמי שנשאת במזיד כו' משום דההיא זנות מוכח להדיא דדעתם ז"ל דנשאת במזיד יש דין דזנות ושריא ולא קנסינן לה חזינן דדעת הנמוק"י והריטב"א כן ואף דמתחילה הי' הדבר להם בספק אמנם לסוף משמע דהכריע כן וברא"ש כתב שם וז"ל דלא אשכחן שאסרוה לשני אלא היכא דאסורה גם לראשון וכ"ש ביבמה דבמזיד לא מיתסרא דאין להחמיר בזה יותר מבא"א וע' בק"נ שבאר כוונתו כיון דלא קיי"ל כרב המנונא ואם זינתה מותרת ליבם ממילא ה"ה אם נשאת במזיד נמי מותרת ליבם דדוקא בנשאת בטעות אסורה ליבם משום דמחלפא באשה שהלך כו' משא"כ נשאת במזיד מלתא דלא שכיחא ול"ג בהו רבנן עיי"ש: הרי דדעת הרא"ש הוא ג"כ דבמזיד לא אסרינן

הראינו לדעת דבזה הפרט אם במזיד אסרינן ג"כ איכא מחלוקת הראשונים ז"ל

ומעתה לא נפלאת היא לומר דמחלוקת דרבא וההוא מדרבנן יהי' בזה הפרט דרבא עביד שפיר האי ק"ו לאיסור כרת התרת כו' ואי דיקשה היא עצמה תוכיח י"ל דשיטת רבא הי' דבמזיד לא קנסינן. והנה זה ודאי דכל ההיתר דמאמינים לה ולע"א הוא אך משום הסברא דדייקא ומנסבא אלא דהי' סברא לומר דמשום דסני' לה לא דייקא. וע"ז פליג רבא וסובר דלא אמרינן כן אלא דבכ"ז דייקא ועיי"ה בתוס' ד"ה ע"א ועיקר הסברא דדייקא הוא משום חומר שהחמרת עלי' בסופה הקלת כו' וכמו דאיתא (בד' פ"ח ע"א) וממילא מוכח דהיכא דלא שייך האי סברא דחומר כו' ליכא הסברא דדייקא ומנסבא וממילא ודאי דאין להאמין לה וע"כ י"ל דמשו"ה היא אינה נאמנת כיון דהיא בעצמה מעידה א"כ אם אח"כ יוודע לן דשקר העידה ממילא היתה מזידה בדבר ולא תיאסר ולא שייך הכא האי סברא דחומר שהחמרת עלי' כו' אחרי דלא נחמיר עלי' כלל לסוף וכיון דליכא פרכא ממילא יש לדון האי ק"ו בעד אחד דבעד אחד שייך הסברא דחומר שהחמרת עלי' דהלא לא היתה מזידה אבל ההיא מדרבנן י"ל דסובר דגם במזיד נאסרת וממילא גם היכא דהיא מעידה שייך ההיתר דדייקא ומנסבא אחרי דגם בזה שייך לומר מתוך חומר שהחמרת עלי' ומשום הכי מקשי שפיר כיון דחזינן דבדידה לא אמרינן האי ק"ו א"כ כ"כ בע"א אין לומר האי ק"ו

ובעיקר שיטת רבא דסובר דבמזיד מותרת י"ל דהוכרח לזה עפ"י שיטתו דסובר דע"ז מכאן ולהבא הוא נפסל דכבר הוכחנו דלשיטתו מוכרח דהיכא דמעורב הזמה והכחשה ביחד לא הוי הזמה ולעיל העירותי דהך דיחויא דגמ' על הפשיטות של ר"ש ממתני' דאמרו לה כו' לא יתכן אי נימא דהכחשה והזמה ביחד לא הוי הזמה וע"כ דמוכרחין אנו לומר דהך דיחויא הוא למאן דסובר דגם כה"ג הוי הזמה ומעתה לשי' רבא דסובר דכה"ג לא הוי הזמה ממילא מוכח ממתני' דאמרו לה מת בעליך כו' דעד אחד ביבמה מהני אחרי דלשיטתו ליכא לדחות הך דיחוי וע"כ רבא אינו אלא כמפרש הטעם דמתני' אחרי דזאת יודע בבירור דנאמן עד אחד גם למשרי וע"כ דלא אמרינן הסברא דסני' וממילא יש לדון הק"ו וההוא מדרבנן דסובר דבמזיד נאסרת ורוצה לומר דעד אחד' אינו נאמן י"ל דסובר כאביי דלמפרע כו' וממילא הוי הזמה גם בגוונא דמעורב הכחשה להזמה וליכא ראי' מהמתני' דאמרו לה דעד אחד נאמן וי"ל דלא עבדינן ק"ו

ובדברינו אלה יתפשט לנו קמט גדול בסוגיין דהנה גוף הק"ו של רבא הוא תמוה דמאי עביד ק"ו אם לאיסור כרת התרת כו' והלא עיקר הבעי' הוא משום דביבם יש לומר סברא דסני' לי' ולא דייקא א"כ מאי שייך לומר ק"ו והלא יש לומר מה לאיסור כרת דאיכא סברא דדייקא אבל הכא ליכא סברא דדייקא והגם דהתוס' שם בד"ה לאיסור כרת נאדו משו"ז מפי' רש"י ומפרשי פי' אחר אמנם גם על פירושם יש לתמוה כן דהרי ע"כ חזינן דכל הבעי' הוא משום דיש לחלק בין רחימא לי' לסני' לי' וכמו שכתבו שס התו' בד"ה כי תיבעי לך וא"כ אכתי קשה מאי עביד ק"ו מה לאיסור כרת דליכא סברא דסניא ואי דאיכא סברא דרחימא הלא יש לחלק בין רחימא לסניא וכמו שכתבו שם בתוס' הנ"ל דאל"כ מאי מב"ל כלל והוא דקדוק גדול בסוגיא אמנם לפי מש"כ י"ל דעיקר הדבר הי' לו החלט ממתני' דעד אחד נאמן להתיר יבמה לעלמא וממילא ע"כ דליכא סברא דסני' ומשום הכי עביד ק"ו פי' דזאת גופא ידעינן מק"ו וא"ש אמנם בעיקר הדברים אין להחליט כן דהא לפי"ז יקשה לפי ההלכתא דאנן פסקינן כאביי דלמפרע ובכ"ז פסקינן הכא כרבא דעד אחד נאמן ובלא"ה אין הכרח בדבר ולא נאמר רק עד"פ. ובעיקר הדבר מש"כ דרבא וההוא מדרבנן יפלגו בזה אי מזידה נאסרת לפום רהיטא נראה דזאת יש להחליט כן. דהא זה ודאי דההוא מדרבנן מוכרח לסבור דמזידה נאסרת דאל"כ באמת קשה האיך פריך היא עצמה תוכיח אחרי אשר דחילוק גדול יש בין סהדותא דידה לסהדותא דע"א כנ"ל וע"כ דסובר דגם במזיד אינה נאסרת רבא דידן האי ק"ו קשה באמת האיך לא הבין די"ל היא עצמה תוכיח וע"כ משום דבמזיד אינה נאסרת אולם גם ע"ז יקשה הא רוב הפוסקים פסקו שניהם דע"א נאמן ביבמה ופסקו ג"כ דגם במזיד נאסרת ולפי"ז קשה הא כל הפשיטותא של הגמ' דחו שם וע"כ דהנך דפסקו דע"א נאמן יסודם הוא מהק"ו דרבא וא"כ האיך פסקו דגם במזיד נאסרת הא לפי"ז ליכא האי ק"ו וביותר יקשה לאידך גיסא על דברי הרא"ש דכבר כתבתי דדעת הרא"ש הוא דבמזיד אינה נאסרת ונודע דדעת הרא"ש הוא דעד אחד אינו נאמן ביבמה (הובא בשו"ע ברמ"א סי' קנ"ח] וקשה הא לשיטת הרא"ש יש שפיר להוכיח דעד אחד נאמן מק"ו דרבא והפרכא של ההוא מדרבנן לא הוי פרכא אחרי דהרא"ש סובר דבמזיד אינה נאסרת ויש להאריך וע' בנו"ב (חאה"ע מ"ת סי' קמ"ו) שכתב לתרץ הק"ו דרבא משום דרבא סובר דעד אחד מדאורייתא נאמן וקצ"ע דמשמע דבעל הבעי' אינו סובר דמדאורייתא מהימן וא"כ ליכא פשיטותא להנך ויש לדחות ויש בזה אריכות גדול אולם אין רצוני לצאת ממטרת כוונתי וע' ח"ס חאה"ע ח"א (סי' צ"ו)

נחזור לעניננו דקשה גם מהך סוגיא דעדי הזמה על שיטת הרמב"ם והוא ממש כעין הקושיא שהקשיתי מסוגיא דמכות על שיטת הרמב"ם וע"כ נראה לי בזה לעיקר דאימת כלל זאת הרמב"ם דוקא היכא דבהזמה גופא נכלל גם הכחשה כמו שאומר אתם וההורג עמנו הייתם ח"כ בהך עמנו הייתם דהוא יסוד הזמה נכלל גם הכחשה אבל הכא אינה נגבלת ההזמה וההכחשה דהרי בתחילה אומרים עמנו הייתם ובזה לא נתערב שום הכחשה אלא דאח"כ מעידים עוד עדות אחרת המכחשת לעדותם והוא עדות פרטי דמכוונים לשם עדות וכה"ג מודה הרמב"ם או די"ל דכוונת הרמב"ם הוא דווקא היכא שמכוונים לשם הכחשה כמו שם דאומרים גם ההורג עמנו הייתם אבל הכא דהוי שני דברים נפרדים י"ל דכוונו אח"כ לשם עדות דרצו להעיד על אמיתת המעשה (ויש להאריך עפי"ז בסוגיא דמיפך והזמה] וא"כ מתורץ היטב סוגית הגמ' דיבמות וממילא מתורץ גם דברי הגמ' דמכות דכה"ג מודה גם הרמב"ם דשייך הזמה והא דהרמב"ם לא כתב הך גוונא בקנס י"ל דשלא בדקדוק אתי וצ"ע באמת בזה ועתה נחזור לראש דברינו אחרי דתירצנו דבקנס מיירי באופן דסימנו על בהמה זו א"כ ממילא י"ל דמשו"ה לא תני בממון משום דבממון לא משכחת לה ולפי"ז ממילא יש להוכיח דגם בממון הדין כן דהא כבר הוכחנו דמשמע דחייב גם קרן דגניבה אמנם באמת אף אם נחליט כן דהכוונה דחייב גם עבור הגניבה אין להוכיח דבממון חייב עבור שחשב להזיקו די"ל דהכוונה הכא משום דדלמא לא היו באו עדים ולא הי' אז בר חיובא וביותר דבאמת משמע דעבור הקרן אינו חייב והא דכתבנו דד' וה' אמר רחמנא כו' בע"ז לא שייך זאת וזה לא קאי אלא בגנב עצמו וכמו דאיתא בב"ק (דף ע"ה ע"ב) והן משלמין תשלומי שלשה ובכ"מ אמרינן כן וע"כ דבע"ז לא אמרינן כן ומחמת דבעינן כאשר זמם