עדות ביעקב ח

או בע"ש ולא אמרו ביחוד ע"ז האדם אלא דע"ז הזימם ואמרו דהרג לאדם אחר באחד בשבת או בע"ש וא"כ לא הי' הכחשה. ומכ"מ הי' אפשר לפוטרם דיהי' איך שיהי' הלא גברא קפילא הוא דכיון דכבר הרג לאדם אחר א"כ הלא נתחייב הריגה בשביל זה הנהרג וע"כ אמר דחייב דמכ"מ לא הי' עוד גברא קטינא כיון דבידו הי' להודות ולפטור א"ע [לשיטת רש"י] או משום דלא נגמר דינו ולא הוי גברא קטינא [לשיטת התו'] אבל גבי קנס לא שייך זה. דאם לא יסמנו דהם מעידים על בהמה זו א"כ מאי רבותא שייך בזה הלא לא נפטר עבור זה וע"כ דסימנו דגם הם מעידים על בהמה זו וא"כ הוי הכחשה וממילא לא שייך חיוב דהזמה אצלם וע"כ לא כתב בקנס כך פרט דחיוב אלא הפרט דפטורים ולכאורה הוא תירוץ נכון אמנם באמת אא"ל כן דזה יקשה משני טעמים חדא יקשה לפי"ז על מימרא דרבא אחרי דנחליט דהרמב"ם השמיט זאת מחמת דזאת לא יתכן וא"כ האיך קאמר זאת רבא ועוד יקשה דא"כ האיך כתב הרמב"ם הך פרט דנגמר הדין גבי קנס דמשו"ה פטורין באופן דגם העדים האחרונים העידו שנגמר דינו משום דבעת שהעידו עליו הי' חייב לשלם ע"ש. והלא לפי זה פטור בלא"ה משום דלא משכחת כלל פרט דהזמה אחרי דאיכא גם הכחשה וכבר נתעורר בזה הגאון מהר"ש בן הגאון נו"ב בדרוש מיוחד הנספח בסוף ס' דול"צ ותירץ עד"ז דברי הרמב"ם והוכיח ע"ד פלפול דרבא אינו סובר הך דינא של הרמב"ם דהכחשה והזמה אינו מועיל אבל באמת הוא דחוק מאד והגם דבסיום דברי הרמב"ם הרגיש הגאון הנ"ל ותי' אבל תירוצו אינו עולה יפה וכל דבריו דשם לא נאמר רק עד"פ אבל לא לקושטא דמלתא

ומה שנראה לי בזה לתרץ הך קושיא שהקשיתי על הרמב"ם מסוגיא דמכות באופן אחר ונקדים מה דנתקשיתי על שיטת הרמב"ם דהזמה מעוד מקום אחד מסוגיא מפורשת דהנה ביבמות (דף צ"ד ע"א) מבעי' שם הגמ' לענין ע"א ביבמה להתירה לעלמא ופשיט שם הגמ' מהא דאמרו לו מת בעליך ואח"כ מת בנך ונשאת ואח"כ אמרו לה חילוף היו הדברים תצא והולד ממזר ומפרש הגמ' ה"ד אלימא תרי ותרי מאי חזית דסמכת אהני סמוך אהני ועוד כו' אלא לאו כו' ודחי הגמ' כדאמר רב אחא בר מניומי בעדי הזמה ה"נ בעדי הזמה והנה יש לדקדק מאי שייך לומר בעדי הזמה הלא המזימין אומרים אך עמנו הייתם והכא תני דאמרו לה חילוף היו הדברים ודוח"ל דהי' תרי כתי סהדי חד דהזימם וחד כת דאמרו לה חילוף היו הדברים דהלא זה אינו במשמע וע"כ דהכוונה דהנך המזימין אמרו שני הדברים יחד עמנו הייתם וגם דחילוף היו הדברים וא"כ קשה ג"כ דהא הוי הכחשה והזמה יחד וממילא בטל הזמה ודוח"ל דגם הך סוגיא אזלא שלא כהלכתא

וזה לי כמה בהיותי עוד מתענג מפלפולים רחוקים אמרתי בזה דרך אחד עד"פ בהאי סוגיא ע"פ קושיא הנ"ל דהנה שם ביבמות בסוף הסוגיא קאמר רבא ע"א נאמן ביבמה מק"ו לאיסור כרת התרת לאיסור לאו לא כ"ש וקאמר ליה ההוא מדרבנן לרבא היא עצמה תוכיח דלאיסור כרת התרת לאיסור לאו לא התרת ואלא איהי כו' והנה באמת יש להתבונן האיך פשיט רבא מהך ק"ו למשרי יבמה לעלמא אחרי דפשיטות אחרת ליכא ע"ז וכך ק"ו הא הוי ק"ו פריכא כמו שאמר לי' ההוא מרבנן. וע"כ אמרתי עד"פ כן דרבא והך ההוא מדרבנן פליגי הכא באיזה דין עד דלרבא ליכא פרכת של ההוא מדרבנן ומאין לקח לו זאת רבא י"ל דלרבא לשיטתו היה לו הכרח בדין זה וממילא ליכא פרכא על הך ק"ו וכמו שיבואר לפנינו והוא דהנה בגוף דינו של הרמב"ם שכתב דהיכא דמעורב הכחשה להזמה לא הוי הזמה י"ל דיתלה במחלוקת דנודע דאיכא מחלוקת בזה אם ע"ז חידוש הוא או לא [יע' משכ"ל בסי' כ"ו] והך סברת הרמב"ם י"ל דתליא בזה דאי נימא דע"ז חידוש א"כ מה"ד אין להאמינם וע"כ י"ל אין לך בו אלא חידושו דווקא היכא דאיכא אך הזמה לבד אבל היכא דמעורב הכחשה להזמה אינם נאמנים אבל אי נימא דהוא מה"ד והיינו דהוי כמו דמעידים עליהם בגזלנותא וכמו שבאר הטור [ע"ל בסי' הנ"ל שהרחבתי הדבור בזה] וא"כ מ"ל אם מעורב הכחשה סוף סוף הלא העידו עליהם דהם פסולים וממילא נאמנים והנה נודע דזה אם ע"ז חידוש הוא או לא תליא במחלוקת דאביי ורבא דפליגי בב"ק (ע"ב ב') אם ע"ז למפרע הוא נפסל או לא דאביי דסובר דע"ז למפרע הוא נפסל סובר דע"ז לא הוי חידוש ורבא דסובר מכאן ולהבא סובר דהוי חידוש ולפי"ז ממילא מוכח דגם כך דינא של הרמב"ם דהכחשה והזמה תליא במחלוקת דאביי ורבא ומעתה נבוא לעניננו לביאור הסוגיא דיבמות הנ"ל. הנה באמת היא קושיא חזקה האיך פשיט רבא מק"ו דלאיסור כרת התרת כו' וכי לא ידע די"ל היא עצמה תוכיח והנראה בזה דרבא וההוא מדרבנן יפלגו באיזה פרט אשר מצינו בזה מחלוקת הראשונים ז"ל ונימא לעניננו דמחלוקת של הראשונים ז"ל יש לה מקור וסעד בגמ' דפליגי בזה הני אמוראי דהנה ה זה נודע דיבמה שנשאת לעלמא בהיתר ע"פ ב"ד וע"פ עדים ואח"כ נתוודע דהיבם חי יש לה דין כמו א"א שאמרו לה מת בעליך ונשאת דתצא מזה ומזה ומשום דמחלפי באשה שהלך בעלה למד"ה וכמו דאיתא ביבמות (דף צ"ב ע"ב) ובגיטין (פ' ע"ב) וביותר מבואר שם בירושלמי דיבמות וכן נפסק הדין ברמב"ם (בפ"ד מהל' יבום וחליצה ה"כ) ובטוש"ע (סי' קנ"ט). אמנם בפרט אחד יש להסתפק והוא היכא דהיבמה נשאת לאחד מן השוק במזיד שידעה שיבמה חי אם אמרינן ג"כ דתצא מזה ומזה או לא והגם דמסברא החיצונה י"ל דכ"ש דבמזיד יש לקנוס אמנם באמת יש סברא להיפך לפי מה דקיי"ל דלא כר"ה אלא דשומרת יבם שזינתה מותרת ליבמה ומשום דזנות לא שכיחא לא גזרו וממילא י"ל דגם במזיד לא שכיחא ולא נגזור אבל לרב המנונא דאמר שו"י שזינתה אסורה כ"ש דבמזיד אסורה ליבם] והוא ספק גדול וכבר עמדו על מדוכה זו רבותינו בעלי התו' ז"ל והניחו הדבר בספק עיי"ש ביבמות (דף צ"ב ע"ב) בד"ה נותן לה כתבו בתוך דבריהם וז"ל אבל אם נשאת אפי' רצה היבם לחלוץ אסורה לבעלה ותצא מזה ומזה כדמסיק בירושלמי דיבמה שנשאת בלא חליצה תצא ולא אמרינן זה חולץ וזה מקיים ומתני' דהזורק (דף פ') קתני דיבמה לשוק תצא מזה ומזה אפי' בנשואי טעות וכ"ש בנשואי מזיד דקנסינן לה טפי ואפי' את"ל דכשנשאת במזיד לא שייך למיגזר ולמיקנסי' כי היכי דלא קנסינן ליה בזינו משום דנשואי מזיד לא שכיחי כמו זנות מ"מ לא מסתבר כו' עיי"ש הרי דבעלי התו' מסתפקים בזה הפרט דבתחילה כתבו וכ"ש בנשואי מזיד הרי דהחליטו דבמזיד שייך לקנוס יותר ואח"כ כתבו דאיכא סברא להיפך דבמזיד לא נקנוס כלל והוא כמשנ"ת

אולם בין שאר גדולי הראשונים ז"ל מצינו להדיא דפליגי בהך פרט דבחידושי הרשב"א בד"ה אתגורי אתגור כתב וז"ל א"כ מצינו חוטא נשכר פי' הגאונים ז"ל דלעולם אסורה למקדש כו' ולא דמי לאשה שהלך בעלה למדה"י דהתם בשוגג וקרוב הדבר לאונסין כו' אבל הכא דבמזיד וחוטא הוא אסור בי' לעולם כו' ולסוף שם ועוד שאעפ"י שהזידה ועמדה ונתקדשה אין קונסין אותה לאוסרה על היבם כו' עייש"ה מבואר להדיא דהרשב"א החליט דבמזיד יש לקנוס טפי וכן הוא בטור ושו"ע (סי' קנ"ט) עי"ש שכתב המחבר אפי' בשוגג משמע דכ"ש דבמזיד אסורה וכדעת הרשב"א אמנם דעת הנמוק"י והריטב"א והרא"ש משמע דאינו כן אלא דמחלקינן בין שוגג למזיד דהנה הנמוק"י שם בשמעתין פלפל בזה מעיקרא ומתחילת דבריו משמע ג"כ דלא מחלק בין שוגג למזיד אמנם מסוף דבריו משמע דהכריח דבמזיד לא אסרינן דלסוף הביא דברי הריטב"א שכתב וז"ל ומדאמרינן הכא דיבמה שנשאת אסורה ליבמה משום דמחלפא כו' שמעינן דעד אחד נאמן ביבמה שתנשא לשוק דטפי מסתבר לאוקמי ליבמה שנשאת עפ"י עד אחד מלאוקמה שנשאת במזיד גמור בלא עדות כלל משום דההיא זנות בעלמא