עדות ביעקב י

לעשות לא שייך דבאמת על הקרן לא זממו כלל אחרי דבין כך וכך הי' נתחייב ועוד דבאמת אינו מוכרח דגם בממון יש לאשכוחי כגון דמסמנים החפץ ששאל ופשטות לישנא דגמ' דקאמר וכן לענין קנס משמע ברור דאך גבי קנס אמרינן כן ומשום דבקנס אמרינן דגרם לו חיוב ממש דבעת עדותו י"ל דהיה נפטר אבל היכא דלא שייך זאת פטורים. ומהך סוגיא גופא איכא ראיה מפורשת להיפך דעבור שחשדו אינם חייבים דאל"כ למה להגמ' לומר דאכתי גברא לאו בר חיובא יאמרו משום דכוונתם הי' להפסידו וע"כ דמשו"ז אינן חייבין וביותר מוכח מהא דאמרינן דאם העיד על גמ"ד פטורין והתם ג"כ כוונו לחיוב ועיין סנהדרין (דף פ"א ע"א) בתוס' ד"ה ונגמר דינו ואין להאריך כי הדבר פשוט דכה"ג פטורין ואף דכל ע"ז נידונין אך עבור המחשבה היינו היכא דאלמלא כך הזמה הי' בא לידי מעשה והי' נפסד הנידון [או נהרג או נלקה] ע"י עדותם חייבין אבל היכא דגם לולא הזמה לא הי' נפסד הנידון פטורים והוא פשוט וברור ולא כתבתי זאת אלא מחמת דלכאורה יש לטעון ע"ז: סימן ג יחקור אם הערים לא ידעו שהנידון יתחייב ממון ע"י ולסוף נתהווה שנתחייב ע"י והוזמו אם חייבין

בסימן (א) חקרתי חקירה אחת בעדי ממון והוא היכא די"ל דלא ידעו העדים שיתחייב הנדון ע"י ממון והמעשה היה שנתחייב ע"י ואח"כ הוזמו אם חייבין היו או כיון דלא ידעו פטורין והנחתי הדבר בספק וכעת ראיתי לברר זאת ואומר

הנה בד"נ מצינו כה"ג בסנהדרין (דף מ"א ע"א) עדי נערה המאורסה שהוזמו לא היו נהרגין מתוך שיכולין לומר לאוסרה על בעלה באנו ועיי"ש (דף ט' ע"ב) בתוס' ד"ה עדי האב שכתבו דזה דווקא היכא דלא ידעו שהיא חבירה אבל היכא דידעו דע"פ עדותם יהרגו אף שלא כיוונו לזה היו חייבין מיתה ולפ"ז לכאורה גבי ממון ג"כ כך היכא דלא ידעו שהוא נתחייב ממון ע"י, עדותם פטורים אח"כ כשהוזמו אף שהוא נתחייב אמנם לכאו' הלא אפשר לחלק דהנה גבי ד"נ שוגג הי' פטור ממיתה ועדים המוזמין הי' להם כדין הורג אדם ולא יהא עדיף דבור ממעשה כיון דבמעשה שוגג פטור א"כ גם בדיבור היכא שלא ידעו שיתחייב ע"י פטורין ממיתה אבל גבי ממון דאדם מועד לעולם בין שוגג בין מזיד כו' אם כן היכא דבעדותם נתחייב אף שהם לא כיוונו לזה י"ל דמ"מ חייבין דהוי כשוגג ומעתה ה"נ כיון דלסוף בעדותם נתחייב המלוה אף שהם לא ידעו מכ"מ י"ל דחייבין אח"כ

וכדמות ראיה ש להביא לזה דאל"כ יקשה האיך משכחת חיוב קנס דאונס ומפתה הא מודה בקנס פטור וגבי קנס כו"ע סוברים דבעינן עשאי"ל ע' ב"ק (ע"ה ע"ב) וע' שיך בחו"מ (סי' ל"ג) ועי' נו"ב מ"ק חאה"ע (סי' ע"ב) וח"כ למאן דסובר פנוי הבא על הפנוי' שלא לשם אישות עשאם זונה הא יכולין לומר לאוסרה לכהן באנו בשלמא להני רבוותא דסוברים דחיוב קנס אינו אלא בגמר ביאה (עי' יבמות דף נ"ט ד"ה אלא) וא"כ ע"כ דהחיוב הוא היכא דעדים העידו דגמר ביאתו וא"כ מוכח דבאו על חיוב ממון דאל"כ ל"ל להעיד על הגמ"ב אבל להחולקים וסוברים דחיוב קנס הוא בהעראה ג"כ וכן מכרעת סוגית הש"ס] לפי"ז ודאי יקשה וכנ"ל

ועוד דאפי' לשיטתם ג"כ יקשה דהא באמת מוכח בכריתות (דף י"ב ע"ב) מהא דאמר ר"ל מודה ר"מ כו' דעדים אין בידם כלל להעיד על גמ"ב ולפי"ז קשה מאד האיך אפשר להתחייב קנס עפ"י עדותם כיון דהעדים אינם יכולים להעיד על הגמ"ב וכבר הקשו כן איזו מהמחברים ובע"כ דאמרי' כיון שהתחיל ודאי גמר ביאתו וכמו דאמר שמואל במכות (דף ז' ע"א) ובב"מ (דף צ"א) ובמנאפים עד שיראה כדרך המנאפים ואיכא חזקה דגמר ביאתו כיון דשהה כדי ביאה וא"כ יקשה כנ"ל ואפי' אם נרצה לדחוק ולומר דלכה"פ בעינן שיעידו ששהה כדי גמ"ב והעיקר תליא בשהי' וא"כ אכתי מוכח דכוונתם על חיוב הקנס אולם יקשה להך שיטה וכנ"ל ועוד דבאמת משמע שם דעדים אינם יכולים לידע בשום פעם וע"כ דהוא אך משום חזקה וקשה קושייתי הנ"ל אליבא דכל השיטות וע"כ דאמרינן דבממון חייבים אף כשלא ידעו שיתחייב ע"י אבל באמת יש לדחות זאת די"ל דהחיוב הוא באופן דאמרי להדיא וכדומה ואין מכאן ראיה גמורה אבל גוף הסברא י"ל דהיא סברא ברורה לחלק בין ד"מ לד"נ כנ"ל

והנה לכאורה יש להביא ראיה להיפך דגם בממון אמרינן היכא דלא ידעו מזה פטורים. והוא ממתני' דריש מכות מעידין אנו באיש פלוני שהוא ב"ג או ב"ח אין אומרים כו' אלא לוקה ארבעים וקשה לכאורה הא איכא ג"כ חיוב ממון לענין תרו"מ ודמי פדיון הבן שהפסידו במה שלא יקבל עוד וגם על עבר במה שקיבל דעתה יהא מחוייב להחזיר ונהי נמי דעל להבא נימא דהוי פסידא דלא קייץ או דלא ברי אם היו נותנים לו ובאופן כזה ודאי דאינם חייבין אולם על עבר ודאי דיקשה [ועיין בחי' ריטב"א שם וביותר לשיטת הרמב"ם (בפ"ו מהל' ב"מ ה"י) דהיכא דאכל תרומה ואח"כ נודע שהוא ב"ג צריך לשלם הקרן וכמו שהארכתי במק"א בבאור הדברים בעז"ה וע"כ דנימא דאיירי שלא ידעו שאכל תרומה ואומרים כן. וא"כ מוכח דגם בממון כה"ג פטור והגם די"ל דאיירי היכא דלא קיבל מעולם תרו"מ ודמי פה"ב אולם זה דחוק

ודע דמסתפקנא האיך הדין כשהעידו עליו שהוא ב"ג או ב"ח וידעו דקיבל תרו"מ ופה"ב [או אם נימא כמש"כ דבממון אין שים נ"מ אם ידעו או לא ידעו] אם כה"ג צריכין לשלם לו ומקום הספק הוא לפי משכ"ל בס"א דכוונת התוס' בריש מכות הוא דבמה שהעידו עליו שהוא ב"ג הוי דררא דל"ת ומשו"ה חייבין מלקות ולפי"ז כה"ג דידעו דיפסיד גם ממון י"ל דהוי כמו שחייבו אותו ממון ומלקות והנה לשיטת התוס' בכתובות (דף ל"ב ע"ב) בתוס' ד"ה שלא השם חייבין הע"ז כה"ג בתרתי וא"כ י"ל דה"נ כן אמנם אי נימא דאינם חייבים כה"ג בתרתי (וכמו שאבאר לקמן דיש מחלוקת בזה הפרט] יש לעיין אם הכא הוי ממש כמו שני עונשים או לא ואם נימא דחייבין בתרתי נימא דמתני' דילן דאיתא אך דלוקין איירי דלא ידעו (אי נימא דכה"ג פטורים] או מצד דהוי מלתא דלא פסיקא דהיכא דלא קיבל ליכא אלא מלקות לחוד או אולי יופשט מזה ספיקי מה דנסתפקתי בזה הענין והוא היכא דהעידו על כהן קטן שהוא ב"ג או ב"ח אם לוקין כיון דזה לא הוי בגדר מלקות י"ל דאינהו נמי לא לקי [לשיטת התוס' בחד תי' דבעינן הכא עשאי"ל וכפי שבארתי לעיל בס"א] והנה לתירוץ האחרון של התוס' דהכא לא בעינן כ"ז ודאי דלוקין משום ל"ת אחרי דגלי התורה קרא דוהצדיקו כו' אבל לתירוץ הראשון יש לספק כיון דאי הוו מעידים עליו עונש מלקות ג"כ לא הי' מתחייב א"כ לא שייך לומר ע"ז כ"ז מצד דהעידו עליו גדר דל"ת ואי נימא דגם בקטן חייבין מלקות וכמו דפשטות הסברא משמע כן א"כ יתיישב מאד הא דבמתני' איתא אך מלקות מצד דרצה לשנות גם בקטן ובקטן ליכא חיוב ממון דבקטן לא משכחת שקיבל [ועי' קצוה"ח סי' רמ"ו ובנתיבות ובעוד כמה אחרונים ולכו"ע הוא מילתא דלא שכיחא] ובמק"א נסתפקתי אם בקטן שייך לומר והרשיעו את הצדיק כו' ואכמ"ל: בעיקרא דחקירה הנ"ל יש מקום לעיין לשיטת הש"מ אמנם שהבאתי לעיל בסי' הנ"ל דסובר דהקרא דוהצדיקו את הצדיק לא מוקמינן אלא בגוונא דלא שייך בו כלל דין