עדות ביעקב ז

דחייבים אף כשלא ידעו שיופסד [וממילא יתחייבו להלוה מנה ואף דבד"נ מצינו להדיא דפטורים היכא שלא ידעו מכ"מ אולי יש לחלק בין ד"מ לד"נ דבכמה ענינים מחולקים ד"מ מד"נ וא"כ אולי בזה ג"כ נחלק ואם נימא כן יתיישב הסוגיא הנ"ל בכל האופנים והגם דלבירור הסוגיא אין לנו נ"מ כ"כ דבל"ז ג"כ יתיישב דנימא דבאמת איירי דידעו מאידך הכת אולם לאשר דהן בעצמן ספיקות גדולות ע"כ מהראוי לבארם ואבארם אי"ה בסימנים הבאים

נחזור לעניננו דהסוגיא הנ"ל מיושב היטב גם להסוברים דבממון בעינן עשאי"ל וזהו מה שרצינו לבאר בסי' זה: סימן ב

יחקור היכא דהעדים כוונו להפסיד ממון לאחר ובאמת לא הפסידוהו והוזמו אם חייבין היו עכור מחשבתם בזמן הסנהדרין: בסימן הקדום העירותי בספק אחד בדיני הזמה היכא דהעדים רצו להפסידו ובאמת לא הפסידוהו ואח"כ הוזמו אם חייבין לשלם והנחתי הדבר בספק וכעת ראיתי לבאר זאת ועיקר הספק הוא היכא דבאו עדים והעידו על אחד דבאותו יום לוה מנה וכוונתם הי' לחייבו מנה ובאמת לא הפסידוהו דהי' עדים אחרים שהעידו על מאתים באותו יום ובאותה שעה [באופן דידעינן דלא הי' שני הלוואות] וא"כ אדרבה עשו לו טובה דאלמלא עדותם הי' צריך לשלם לו מאתים. ונסתפקתי מי נימא כיון דמכ"מ הם זממו להפסידו ואח"כ נעשו זוממין חייבין כיון דבקרא כתיב ועשיתם לו כאשר זמם והלא הם זממו לחייבו או דבעינן דווקא שיפסידוהו ואל"כ לא שייך לשלם אחרי דלא הפסידוהו כלל והגם דעפ"י הסברא החיצונה יש לדון דאינם חייבין כיון דלא הי' נפסד בין כך וכך ע"י עדותם מכ"מ י"ל גם להיפך דיתחייב כיון דעיקר החיוב דע"ז הוא אך בשביל המחשבה דהא ע"ז נענשים אף בעת שלא נעשה עוד מעשה על ידם ואדרבה כל החיוב דע"ז הוא אך בעוד שלא נעשה המעשה וכמו דאמרינן במכות (ה' ע"ב) הרגו אין נהרגין וכן בממון חייבין גם כשלא שילם עוד הנידון וגם בממון יש שסוברים דעיקר החיוב הוא אך בעת שלא שילם עוד הנידון ע"י עדותם [ע"ל בסי' י'] וא"כ כיון דהחיוב הוא עבור מחשבתם יש מקום לומר דגם כה"ג דלסוף אשתכח דלא היו מפסידים אותו כלל מכ"מ חייבין והגם דלפנינו יבואר דבקל יש לפשוט זאת מכ"מ מחמת שיש לי דברים בזה אאריך מעט בספק זה ויתבאר לנו עוד איזו ענינים

שבתי וראיתי דהיא סוגיא מפורשת דהנה במכות (ד' ה') איתא ואמר רבא באו שנים ואמרו בחד בשבתא הרג פלוני את הנפש כו' דבעידנא דקא מסהדי גברא לאו בר קטלא הואי וכן לענין תשלומי קנס באו שנים ואמרו בחד בשבתא גנב וטבח ומכר ובאו שנים ואמרו בחד בשבתא עמנו הייתם אלא בתרי בשבתא גנב וטבח ומכר משלמין ולא עוד אלא אפי' אמרו בע"ש גנב וטבח ומכר משלמין דבעידנא דקא מסהדי גברא לאו בר תשלומין הוא וכתבו שם בתוס' בד"ה וכן וז"ל אבל ודאי לענין ממון לא דכשמעידין דבחד בשבת גנב ובאו שנים ואמרו דבע"ש גנב ובחד בשבת עמנו הייתם ודאי אין משלמין ממון דבההיא שעתא דמסהדי גנבא בר ח ובא הוא אע"ג כו' בממון כוי קרוב לודאי שיבואו עדים ויעידו כו' עכ"ל הרי שכתבו להדיא דבממון אף דהם העידו לשקר מכ"מ כיין דסוף הוי דהם לא הפסידוהו כטירין ואמאי נימא הלא הם רצו להפסידו והם לא ידעו דבאמת חיוב הוא אלא ע"כ דמוכח מדה"ת הנ"ל דאינם חייבים אלא דווקא אם הפסידוהו ממש [פי' דאלולא שנתזמו היו מפסידין אותו] ובהריגה ובקנס הפסידוהו ממש די"ל דאלולא עדותם לא היו באין עדות כשיטת התו' או שהי' מודה ומיפטר וכשיטת רש"י אבל עבור זה שכוונו להפסידו פטורים ודה"ת מוכרח מפשטות הגמ' דאל"כ למה לא קאמר וכן לענין ממון וע"כ דבממון כה"ג פטורים הרי דמוכת בבירור כנ"ל

הן אמת דגוף דה"ת נפלאו ממני דהלא לכאורה יש לדייק מכאן אפכא דגם בממון חייבין העדים כה"ג דהא באמת משמע דהעדים חייבין לשלם כל הדו"ה דלבד דפשטות הדברים משמע כן עוד זאת דאלכ יקשה והלא דו"ה אמר רחמנא ולא ג' וד' וגם בע"ז נמסר לן כללא בידינו דבעינן דהם יענשו כמו שרצו להענישו ואל"כ ליכא תורת הזמה וכמו דאמרי' בריש מכות בעינן כאשר זמם לעשות וליכא וע"כ דחייבין כל הד' וה' ונכני בזה גם דמי הקרן והא זה הוי ממונא וקשה מדוע חייבין והא בין כך וכך הי' נתחייב וע"כ כיון דהם כוונו להפסידו גם הקרן חייבין אף דבאמת לא עשו לו היזק ומוכח שלא כדה"ת אונם באמת דל דה"ת מהכא יקשה גופא דגמרא דהא כבר כתבנו דמסוגית הגמ' מוכח כדברי התו' מדלא קאמר וכן לענין ממון ומדוע קאמר וכן לענין קנס אמנם באמת מגופא דגמ' חין להוכיח די"ל דמשו"ה לא קאמר וכן לענין ממון משום דלא משכחת האי דינא לענין ממון דמאי שייך לומר דהעדים יאמרו דזו ההלואה הי' בע"ש ודלמא הי' הלואה אחרת ושניהם אמת ואכתי לא ידעינן אם זו ההלואה הי' קודם או אחר זה אבל עתה י"ל דמסמנים הגניבה ואומרים דבהמה זו שמעידים עלי' שגנב וטבח ומכר בע"ש הי' ביום ראשון או להיפך אבל זאת ברור דאיירי באופן דמסמנים עד אשר לא יהי' ספק כלל בזה דלמא היא אחרת ובממון גרידא לא משכחת זאת ואף דזאת משכחת בגניבה סתם בלא טביחה ומכירה אמנם גם בגניבה הלא איכא קנס דבגניבה איכא כפל אבל בממון גרידא לא הוי מצי לומר הך דינא

אברא דלפי מש"כ דהכא מיירי כשמסמנין הבהמה באופן דאומרים דבהמה זו שהם מעידים עלי' שגנבה וטבחה ומכרה באחד בשבת הי' בע"ש או להיפך יקשה לן האיך הוי כלל הזמה והא נודע שיטת הרמב"ם ז"ל (בפי"ח מהל' עדות) דהזמה לא הוי אלא דווקא היכא דהוי הזמה גרידא אבל היכא דבתוך הזמה נתערב גם הכחשה כמו שאמרו והלא אתם וההורג או ההרוג עמנו הייתם באותו היום במקום אחר דממילא מוכח דגם גוף המעשה מוכחשת וכה"ג לא הוי הזמה עיי"ש בלח"מ וא"כ כפי מש"כ הא הכא הכחשה מצורף להזמה דהא מכחישים להם גם גוף העדות ואיך שייך הזמה בכאן והיא קושיא גדולה

הן אמת דכשנעיין נראה דבדברי הרמב"ם איכא מבוכה גדולה בזה הפרט ואולי נימא דיתורץ בזה דהנה הכא במימרא דרבא כולל שני פרטים בדיני הזמה ובדיני קנס בשניהם היכא דהעידו סתם שהרג או שחייב קנס והוזמו חייבין וגם היכא דהעידו שנגמר דינו פטורין והרמב"ם (בפי"ט מהל' עדות) כשהעתיק הנך מימרות דרבא חילק בין הפרקים היינו דבדיני הריגה העתיק ממש כמי מימרא דרבא הינו הפרט היכא דהעידו סתם שהרג והם הזימום ואמרו דבאותו יום לא נהרג אלא ביום הקדום וביום שלאחריו חייבין והיכא דהעידו שנגמר דינו והם הזימום דהגמ"ד הי' מקודם פטורים אמנם בפרט דתשלומי קנס לא כתב רך פרט דהעידו סתם שחייב קנס והם הזימום דנתחייב מקודם או ביום שלאחריו דחייבים וכתב רק הך פרט דהיכא דהעידו שנגמר דיני נקנס והם זוממים ונגמר דינו מקודם פטורים ובאמת היא פליאה גדולה מדוע לא כתב הרמב"ם גם הך פרט דחיוב גבי קנס כמו שכתב לענין הריגה ואם נימא דרצה לומר אך בסתם דקנס לענין זה יש להם דין כמו הריגה א"כ הי' לו לומר סתם וכן לענין קנס: וע"כ מדכתב הך פרט דנגמר הדין לענין קנס ולא כתב הך פרט דחיוב הוא בכוונה מיוחדת ובאמת דרכו של הרמב"ם בכ"מ להעתיק מימרא דגמ' כמו שהוא ומדוע שינה בכאן דרכו והלא דבר הוא והיא תמי' רבתי בדברי הרמב"ם. וע"כ הי' אפשר לומר דבכוונה מיוחדת השמיט הרמב"ם כך בבא דאופן החיוב בקנס דהנה בפרט דהריגה יש לומר דלא הי' הכחשה היינו דהעדים המזימין שאמרו שהרג באחד בשבת